“לפני מספר שנים, ערכו פלוני בשם ליאונרדו דה וינצ'י ואחד בשם דן בראון הסכם שבעל פה (הסכם בכתב לא היה אפשרי בגלל הפער בתקופת החיים), אתה, אמר ליאונרדו, תוציא אותי מתהום הנשייה של הציירים הזנוחים ותביא אותי לידיעתו של העם הרחב, שמכיר בעיקר את תמונת הילד הבוכה ולא את האדם הוויטרובי, ואני אהיה הערך המוסף, הדובדבן שבקצפת, של רומן המתח הבינוני שלך. וכך עשו.
וכל השאר היסטוריה היסטרית של הצלחה מונומנטלית. אני בטוחה ששניהם מרוצים. דן בראון גזר את הקופון שלו ורכש לו הילה תרבותית, למרות שיודעי דבר אומרים שהספר מורכב מגיבובי שטויות. וליאונרדו קם לתחייה והריץ את הקוראים הנלהבים אל הלובר לבחון את גאוניותו מקרוב.
ראה דניאל לוין כי טוב והחליט ליצור קומבינציה דומה בין פלביוס יוספוס ובינו, או ליתר דיוק, בין הבבואה שלו, גיבור הספר, ג'ונתן מרקוס.
צופן דה וינצ'י טיפל בנצרות?
הגחלת האחרונה מטפלת ביהדות ובאחד הסמלים הקדושים שלה: מנורת בית המקדש.
למרות ההבדלים, הספרים דומים זה לזה, ובמקרה זה יש לומר כי החיקוי נופל מן המקור, שגם הוא בינוני למדי.
מצד אחד, דניאל לוין עצמו הוא היסטוריון לתולדות רומא ויון וגם משפטן, איש אשכולות רב תחומי, שהידע שלו בארכיאולוגיה, בלטינית ובתרבות קלאסית מעורר השתאות וקנאה. ברור הוא שלמרות שהספר בידיוני, הוא בוודאי רצוף הרבה פחות שטויות מצופן.
מצד שני, הוא הרבה יותר משעמם.
שני גיבורי הספר רצים במשך כמה ימים (יומיים?) באינספור מערות ומנהרות, מגלים בשניות כתובות מימי בית שני, מפענחים אותן בשברירי שניות, מפענחים את משמעותן ללא ספרי עזר במשך חלקיקי שברירי שניות וכולי וכולי.
תחי הגאונות.
הספר משעמם למדי, בניגוד לצופן המרתק, כי החידות הן מאותו הסוג והמתח לא מתח והרשעים הם רשעים מתחילת הספר וההפתעות הן מעטות.
צלחתי אותו רק בגלל ההיסטוריה, שהיא מרתקת מאוד.
המסקנה: ספר בינוני מינוס מבחינה ספרותית, גרוע מבחינת ספר בלשי, טוב מבחינת ספר היסטוריה.
ועדיין, צופן דה וינצ'י ספר טוב בהרבה, למרות שגם הוא רחוק מלהיות יצירת מופת.
והתוצאה?
את צופן קראתי פעמיים.
את גחלת אחרונה, בקושי בקושי פעם אחת.”