הפרוזה האהובה עלי ביותר היא זו שמגוללת סיפורים אנושיים קטנים מעולמן של דמויות מהחיים, כך שכבר נקודת ההתחלה של הספר מצאה חן בעיניי. הספר מביא את סיפורם של שני עולים מבריה"מ, ארקדי וחיים, עובדים בבית מלון במרכז הארץ. ארקדי עובד במלון בתפקיד זוטר, חי עם אמו ומנהל מערכת יחסים עם אנה. חיים נשוי ואב לילדה, עובד במלון כמנהל שירות חדרים ומצפה בכיליון עיניים לקידום שמבושש להגיע, תפקיד מנהל מזון ומשקאות.

איני יודע אם <mark>עמיחי שלו</mark> כותב בספר זה על עצמו או שהוא המציא דמות בדיונית. זה לא כל כך חשוב הספר חושף מערכת יחסים בין אב מנוכר לבנו הכותב על חייו בעבר ובהווה. אמו של הגיבור נפטרה בעודו ילד, יש לו אחות ואח גדולים ממנו. בחלק מהספר כתוב על האב על התנהגותו ועל הסבל אשר הוא גורם לבנו בחלק אחר כתוב על הדיכאון ממנו סובל הגיבור אותו הוא מנסה לטשטש בכדורי הרגעה ושינה.
הכתיבה מפלחת את הלב. לשלו אין הגנות והו

זה התחיל מביקורת מחמיאה של יורם קניוק בעמודי הספרות של "24 שעות" של ידיעות אחרונות. "לשונו של המחבר...מקורית ואינה דומה לספרות הישראלית הצעירה," הבטיח הסופר והעיתונאי הותיק. זה המשיך בתהיות על כי הספר יוצא במהדורה שניה תוך שנים ספורות – נתון המצביע לכאורה על הצלחת המהדורה הראשונה ועל הערכת המו"לים כי לספר פוטנציאל של יצירת פולחן או של קלסיקה. וזה הבשיל לכדי חיוב כרטיס האשראי שלי בעת ביקור בחנות ספ

הספר מתרכז בוולקשטיין מרצה במכללת ספיר. וולקשטיין שקרוי על שמו של עורך הספרים עודד וולקשטיין הולך ומשתגע. יש לו אחות נעמה שגרה בארצות הברית ונשואה לגבר שעובד בהייטק. וולקשטיין נוסע לגרמניה ובאותו זמן מנהל רומן הזוי ומוזר עם בחורה גרמנייה. בספר יש 412 עמודים קניתי אותו לפני שנה ואתמול בלילה קראתי אותו בבת אחת בהתקף קריאה. הספר הוא מעניין וטוב אך יש לו מספר חולשות. יש חלקים משעממים ויש רגעים שלא ברו

ימי הפופ / <mark>עמיחי שלו</mark>

הוצאת ידיעות ספרים
שנת הוצאה 2009

הוצאות מחודשות של ספרים יוצאות בדרך כלל רק לקלאסיקות עולמיות, קו במקרים מיוחדים קלאסיקות עבריות, אבל לעתים רחוקות של ספרים שנחשבים 'רגילים' או 'אנונימיים', אם תרצו. לפעמים הספרים האלו טובים ולפעמים לא, אבל הדעה שלי על הספרים האלו היא חלוקה- מצד אחד, לפעמים זו סתם חזרה מיותרת לעבר. ולפעמים, כמו במקרה של הספר הזה, זו הזדמנות לקוראים חדשים

<mark>עמיחי שלו</mark> הוא וירטואוז של דימויים.
במיוחד אהבתי את דימוי הגעגועים לדגים שצפים כשמאכילים אותם. נפלא!

בן אדם פותח ספר חדש, קליל, 200 ומשהו עמודים על שתי דמויות המתארות שני עולים חדשים לא חדשים שמנסים בכל כוחם להשתלב בארץ שלנו וחווים קשיים של שפה, תרבות ואת היום יום עצמו והדבר האחרון שאותו בן אדם מצפה לקבל זה את השוק שמקבלים כשמסיימים לקרוא את הספר הזה.
התחלתי ככה כי אני באמת רוצה שתבינו מה עומד מולכם.

ארקדי וחיים, שתי נשמות אבודות בחלל הזמן הישראלי העכשווי, שניהם עובדים במלון ה<mark>שלו</mark>ם, שניהם באים

הסוף של הספר גמר אותי. גמר עלי. ריסק אותי. ניפץ אותי.
האמת? לא יודע איך לאכול אותו, את הסוף אני מתכוון. כי חוץ מהסיום, הספר טוב. טוב וזהו. לא מצוין או משהו, אבל בהחלט שווה קריאה.
ואז מגיע הסוף המזעזע הזה ו... לא יודע... מה שבטוח, הספר של <mark>שלו</mark> לא השאיר אותי <mark>שלו</mark>.
סוף מזעזע.

את הקריאה על העלייה הרוסית ( זאת של שנות הפרסטרוייקה , לא של הסירובניקים בשנות ה-70), עשיתי ב<mark>שלו</mark>שה צעדים.

התחלתי עם ספר מאוד אקדמאי ויובשני, בשם "אתם ואנחנו: להיות רוסים בישראל" מאת אילנה גומל. זוהי קריאה נינוחה ובאופן אקדמאי ומופשט היא חלפה עלי בנחת. הבנתי משהו מהמחברת, אפילו השתכנעתי, אבל זה נשכח. טוב, זה גם היה די מזמן.

משם עברתי לסופר לאוניד פקרובסקי , שנכנס יותר לעומק המיץ (של הזבל) ומ