וואו.
<mark>יונה טפר</mark> אני מודה לך.
אני ממש נהנתי מהספר! סיימתי אותו ביום אחד, לא יכולתי להתנתק ממנו אפילו לרגע.
נהנתי לראות כיצד מיה נפתחת במהלך הסיפור, כיצד היא נעשת מרגע לרגע יותר חזקה, ואיך היא זוכה לקבל אהבה.
גם אם זה ממשפחתה, מהפסיכולוגית או מאופיר.
והכי שימח אותי שיונה כתבה ספר על הנושא הזה.
תחשבו כיצד זה יעזור לבנות שחוו את אותה הטראומה.
אולי הן יעזו לבקש עזרה, ואולי יפנו אל בן משפחה, והכי

טוב, <mark>יונה טפר</mark>, זאת <mark>יונה טפר</mark>, והיא סופרת מעולה. אחד הספרים הטובים שקראתי.. ספר מדהים ומומלץ ביותר ! נהניתי מכל מילה !

XXX

ספר טוב בהחלט,מספר בדרך מיוחדת את העובר על ילדה שעברה משהו לא פשוט.
אבל <mark>יונה טפר</mark> היתה יכולה ליצור ספר מיוחד יותר אם היתה משקיעה קצת.

לקוח מהבלוג האישי שלי קוראת-נמרצת

אז... קריאת שישי מהירה שכזו.

לפתן צימוקים המתוקה באה לעולם עם שני זוגות של גומות חן, וכל יושבי היער רועשים וגועשים. היא גדלה להיות האהובה של היער, האהובה מכולם! היא אוהבת את כל יושבי היער כולם: הפרפרים העדינים, הציפורים המזמרות, הינשוף החכם, וכמובן אמא מרמלד! כאשר מגיע היום בו לפתן צימוקים צריכה להתחיל את דרכה בבית הספר לפיות, היא כולה נרגשת. מהר מאוד, מגל

ספר שמח,ספר מרגש,ספר עצוב,ספר מתח,ספר מעניין לפעמים נחמד ומשעשע לפעמים רציני אבל בעיני גם כשאני יגיע לנוער זה יהיה ספר שלא אשכח.הספר עוסק לרוב בשלושה נושאים:1.הנושא הראשון שמדברים עליו הוא שתאודורה ודנה מנסות לשדך בין צמח [סבא של דנה] לאולגה [סבתא של תאודורה] 2.מי זה אביה של תאודורה ומה קרא לו? 3.למה קוראים לה תאודורה? תאודורה מעדיפה שיקראו לה תותי היא ודנה רוצות להיות אחיות אבל הם לא יכולות אז הם

ספר חמוד שהמליצה לי באהבה <mark>יונה טפר</mark> עצמה.
כשפגשתי אותה בבית הספר,היא הייתה אחד האורחות שציפיתי בקוצר רוח.

כמי שעוקב ברציפות אחר ההיסטוריון והסופר אורי מילשטיין, נודע לי מקריאת כתביו על גיבור הפלמח אריה עמית- <mark>טפר</mark>.
המיוחד בסיפורו האישי של אריה <mark>טפר</mark>, שכבר מגיל צעיר 16 או פחות, הפגין הילד אומץ לב נדיר בתקופה שביטחון ממש לא שרר בארץ ישראל.
אריה שגדל הקיבוץ יגור, אליו הגיע עם אימו ושלושת אחיו, נתפס בעיני אימו כגבר בבית ועל כן נשא על שכמו את הביטחון הישרדותי של משפחתו
בהיותו הילד הגדול בין האחים ושעליו ה

לפעמים הופכים את העמוד האחרון, מניחים את הספר, ומיד כותבים סקירה.
ובפעמים אחרות – התובנות עולות וצפות שנים אחרי, כשהחיים מעלים פתאום זיכרונות מעורפלים: מסרים שלא נספגו עד הסוף, מילים שנשארו בתוכי כל הזמן וחיכו לרגע שאבין אותן כמו שצריך.

אני עדיין נזכרת לפעמים בדימויים והתיאורים היפים, כמו שיר, שהתענגתי עליהם בספר הזה. נשירת הסיגלון שנדמתה כפיסת שמיים הפרושה על הכביש, נשימת הים המנחם והמרפא כמו

ספר עצוב ביותר. הבת שלי הביאה אותו מספריית בית הספר. קראתי אותו בלי לעצור לשנייה. מומלץ לקריאה.