“לפעמים הופכים את העמוד האחרון, מניחים את הספר, ומיד כותבים סקירה. ובפעמים אחרות – התובנות עולות וצפות שנים אחרי, כשהחיים מעלים פתאום זיכרונות מעורפלים: מסרים שלא נספגו עד הסוף, מילים שנשארו בתוכי כל הזמן וחיכו לרגע שאבין אותן כמו שצריך. אני עדיין נזכרת לפעמים בדימויים והתיאורים היפים, כמו שיר, שהתענגתי עליהם בספר הזה. נשירת הסיגלון שנדמתה כפיסת שמיים הפרושה על הכביש, נשימת הים המנחם והמרפא כמו תחבושת גדולה ללב. אבל היום אני נזכרת בכל מה שרחש מתחת לקליפה היפהפייה של הכתיבה. הרבה פעמים, לנשים ולנערות יש דימוי מגובש של בן הזוג האידיאלי. הפנטזיה של רבות מאיתנו היא אהבה אבסולוטית ללא פשרות, משהו שהוא על גבול האובססיה: גבר שלא מסוגל בלעדי, שצריך אותי כמו חמצן. גבר קנאי, שלא מסוגל לשאת את המחשבה את שאהיה עם גבר אחר, כזה שירצה אותי כל כך חזק, יתבע אותי לעצמו, אני שלו והוא שלי – "דמדומים", "פרש הברונזה", "אסון יפהפה", "חמישים גוונים של אפור" הם רק דוגמא להשתקפויות (או אולי למה שמחזק) את הדימוי הלא בריא הזה. לא בריא? יזדעק קהל שלם של נשים ובנות נוער, אפילו ילדות חולמניות. מי אמר שזה לא בריא? מה רע בגבר שאוהב אותך עד הסוף, מוכן לוותר על הכל בשבילך, שלא יעזוב אותך בחיים – אובססיה זה לא רומנטי. הצעקה הזאת מהדהדת בקולה של ליה, אחותה המתה של רוני, עוד לפני שהספיקה רוני ללמוד אהבה מה היא. עוד לפני שהספיקה ללמוד דבר על העולם, הוא מתרסק עליה, ואין דבר שיגן עליה מפני הרסיסים החדים, הפוצעים את תמימותה, את אמונה בגברים. גברים. בסיפור הזה יש שני טיפוסים – זה שלא מוכן לשחרר ממך, וזה שלא מוכן לוותר על חירותך. זה שלא ירשה לעולם שתיקחי אפילו צעד אחורה, וזה שפותח את כף ידו לרווחה ברגע שהוא רואה שכנפייך מתנועעים. הגבר הקנאי, הסוער, שיצמיד אותך אליו בכוח פראי – והגבר שאוהב אותך גם אם את לא מרותקת לאחיזתו. "אבל זה לא רומנטי!" מתלוננת יערה, חברתה של רוני. "זה לא רומנטי להציע לך את החופש שלך, זה כאילו הוא לא אוהב אותי באמת! זה לא רומנטי להכיל את האפשרות שתיפרדו, לא – אני רוצה מישהו שלא מסוגל לסבול את המחשבה אפילו – " "אין לך מושג על מה את מדברת," היא קוטעת אותה בקול חנוק. הספר הזה מדבר כנגד כל האינסטינקטים הרומנטיים, כל הפנטזיות הקלישאתיות. "תעדיפי תמיד את הסוג השני," הוא אומר בבירור. לא את האהבה הפראית, האלימה בעוצמת. אירוטית ככל שאת חושבת שהיא – היא לא. ילדות, נערות ונשים יקרות – וגם בנים וגברים יקרים, קראו את הספר הזה.”

“ספר נחמד, תוצאותיו במידה. ההתחלה מנעה ממנו מלהיות ספר מעולה. לפעמים הייתה לי הרגשה שאין פואנטה בספר, לאט לאט האירועים מתפתחים ויש לאן להמשיך. ספר עצוב מאוד, אירוע טרגי ונוראי שקורא בחיי היומיום אצל הרבה זוגות אוהבים שלא שולטים בעצמם ומתחרטים על מעשיהם לאחריו, בזמן שכבר מאוחר לתקן.”

“ספר טוב, ממולץ. הספר מרגש נהנתי מכל רגע- לא הצלחתי להפסיק לקרוא. ספר עם הרבה כאב שמלווה את גיבורת הסיפור מתחילתו ועד סופו של הספר, עקב מותה המצער של אחותה אשר נרצחה ע"י בן זוגה. אהבתי להסתכל על המציאות הקודרת מנקודת מבטה של גיבורת הסיפור המנסה להתמודד איתה. זה ספר שפשוט קוראים בנשימה אחת. XXX D;”

“אהבתי את הספר הזה מאוד. הוא נגע לליבי, גרם לי להסתכל על דברים אחרת. נהנתי מאוד במהלך קריאתו, כי זה ספר מרגש שאני ממליצה עליו לכולם. אם תקראו את הספר הזה, אני מבטיחה לכם שלא תצטערו.”

“לפעמים הופכים את העמוד האחרון, מניחים את הספר, ומיד כותבים סקירה. ובפעמים אחרות – התובנות עולות וצפות שנים אחרי, כשהחיים מעלים פתאום זיכרונות מעורפלים: מסרים שלא נספגו עד הסוף, מילים שנשארו בתוכי כל הזמן וחיכו לרגע שאבין אותן כמו שצריך. אני עדיין נזכרת לפעמים בדימויים והתיאורים היפים, כמו שיר, שהתענגתי עליהם בספר הזה. נשירת הסיגלון שנדמתה כפיסת שמיים הפרושה על הכביש, נשימת הים המנחם והמרפא כמו תחבושת גדולה ללב. אבל היום אני נזכרת בכל מה שרחש מתחת לקליפה היפהפייה של הכתיבה. הרבה פעמים, לנשים ולנערות יש דימוי מגובש של בן הזוג האידיאלי. הפנטזיה של רבות מאיתנו היא אהבה אבסולוטית ללא פשרות, משהו שהוא על גבול האובססיה: גבר שלא מסוגל בלעדי, שצריך אותי כמו חמצן. גבר קנאי, שלא מסוגל לשאת את המחשבה את שאהיה עם גבר אחר, כזה שירצה אותי כל כך חזק, יתבע אותי לעצמו, אני שלו והוא שלי – "דמדומים", "פרש הברונזה", "אסון יפהפה", "חמישים גוונים של אפור" הם רק דוגמא להשתקפויות (או אולי למה שמחזק) את הדימוי הלא בריא הזה. לא בריא? יזדעק קהל שלם של נשים ובנות נוער, אפילו ילדות חולמניות. מי אמר שזה לא בריא? מה רע בגבר שאוהב אותך עד הסוף, מוכן לוותר על הכל בשבילך, שלא יעזוב אותך בחיים – אובססיה זה לא רומנטי. הצעקה הזאת מהדהדת בקולה של ליה, אחותה המתה של רוני, עוד לפני שהספיקה רוני ללמוד אהבה מה היא. עוד לפני שהספיקה ללמוד דבר על העולם, הוא מתרסק עליה, ואין דבר שיגן עליה מפני הרסיסים החדים, הפוצעים את תמימותה, את אמונה בגברים. גברים. בסיפור הזה יש שני טיפוסים – זה שלא מוכן לשחרר ממך, וזה שלא מוכן לוותר על חירותך. זה שלא ירשה לעולם שתיקחי אפילו צעד אחורה, וזה שפותח את כף ידו לרווחה ברגע שהוא רואה שכנפייך מתנועעים. הגבר הקנאי, הסוער, שיצמיד אותך אליו בכוח פראי – והגבר שאוהב אותך גם אם את לא מרותקת לאחיזתו. "אבל זה לא רומנטי!" מתלוננת יערה, חברתה של רוני. "זה לא רומנטי להציע לך את החופש שלך, זה כאילו הוא לא אוהב אותי באמת! זה לא רומנטי להכיל את האפשרות שתיפרדו, לא – אני רוצה מישהו שלא מסוגל לסבול את המחשבה אפילו – " "אין לך מושג על מה את מדברת," היא קוטעת אותה בקול חנוק. הספר הזה מדבר כנגד כל האינסטינקטים הרומנטיים, כל הפנטזיות הקלישאתיות. "תעדיפי תמיד את הסוג השני," הוא אומר בבירור. לא את האהבה הפראית, האלימה בעוצמת. אירוטית ככל שאת חושבת שהיא – היא לא. ילדות, נערות ונשים יקרות – וגם בנים וגברים יקרים, קראו את הספר הזה.”

“ספר נחמד, תוצאותיו במידה. ההתחלה מנעה ממנו מלהיות ספר מעולה. לפעמים הייתה לי הרגשה שאין פואנטה בספר, לאט לאט האירועים מתפתחים ויש לאן להמשיך. ספר עצוב מאוד, אירוע טרגי ונוראי שקורא בחיי היומיום אצל הרבה זוגות אוהבים שלא שולטים בעצמם ומתחרטים על מעשיהם לאחריו, בזמן שכבר מאוחר לתקן.”

“ספר טוב, ממולץ. הספר מרגש נהנתי מכל רגע- לא הצלחתי להפסיק לקרוא. ספר עם הרבה כאב שמלווה את גיבורת הסיפור מתחילתו ועד סופו של הספר, עקב מותה המצער של אחותה אשר נרצחה ע"י בן זוגה. אהבתי להסתכל על המציאות הקודרת מנקודת מבטה של גיבורת הסיפור המנסה להתמודד איתה. זה ספר שפשוט קוראים בנשימה אחת. XXX D;”

“אהבתי את הספר הזה מאוד. הוא נגע לליבי, גרם לי להסתכל על דברים אחרת. נהנתי מאוד במהלך קריאתו, כי זה ספר מרגש שאני ממליצה עליו לכולם. אם תקראו את הספר הזה, אני מבטיחה לכם שלא תצטערו.”