אני מתקשה עדיין להתמסר לאסקפיזם אמיתי, עוד לא הגיעה השעה. אני מרגיש צורך להעניש את עצמי, לכאוב את כאבם. רצחו, עינו וביזו את בני עמי כמו לפני שמונים שנה. נדרנו אז, לעולם לא עוד. והנה, שוב זה קרה.

הארי פרלשניק, מוזיקאי פולני, חש בלבו כורח פנימי לעלות לארץ ישראל בשלהי קיץ 1939. הבעיה? אהובתו סאניה ממאנת. היא ניאותה להקשיב לאזהרות אביה על פני בעלה, ובכך חורצת את גורלם.
היצירה מגוללת את קורות הזוג,

כבר כשלקחתי את הספר ליד הופנטתי. הכריכה שלו צבועה בצהוב שזועק לשמיים ועליו באותיות בצבע דם כתובה המילה: "ס ל מ נ ד ר ה" (ניסיתי להיזכר.. אה,כן, לטאה!)
לפחות 10 דקות בהיתי בכריכה תוהה מה מבטיח לי ההלם הציבעוני עד שלבסוף התחלתי לדפדף.

לפני שהספר מתחיל- דף ריק ובתחתיתו ציטוט מהגמרא:
"כשבוערת אש במקום אחד שבע שנים בלא הפסק, יוצאת מתוכה בריה ושמה סלמנדרה" (אה! משם אני מכירה את המילה!)
כמה תהיתי

לא יכול.
לא יכול להתגבר על עצמי.
אני לא כותב כאן בדרך כלל על היומיום במדינה האפריקאית בה כולנו חיים, אבל כעת, כאמור, אני
לא יכול להתגבר על עצמי כי אני שם לב ששתי הביקורות האחרונות שלי עוסקות
ביומיום המופרך הזה שעולה על כל דמיון.
הסיבה כעת היא פרסומת שרצה בטלוויזיה, בעיתונים ובאינטרנט ואי אפשר להעביר חצי יום בלי להיתקל בה.
נשוא הפרסומת - "מחשבון לחישוב זכויות ניצולי שואה".
תגידו שזה לא שם של

ספרי השואה מהסוג של "סלמנדרה" הם ספרים מיוחדים. אתה רוצה לזרוק את הספר באמצע הקריאה, להתנתק מהמציאות הנוראה המתוארת בו ומצד שני אינך יכול להפסיק לקרוא...
<mark>ק. צטניק</mark> שייך מבחינתי לעולם אחר, עולם שאיננו עוד. עולם שבו חיו אנשים שהצליחו לשרוד את המציאות הקשה ביותר, את הרוע האנושי בהתגלמותו.
כמי שנולד וגדל בישראל כל גופי מזדעק וצועק "תברח! תירה בגרמנים! תעשו מרד! אל תיתנו לזה לקרות!" ובעיני החוקר אני

יכולתו המדהימה של <mark>ק. צטניק</mark> לתרגם את הטירוף של פלאנטת אוושויץ למילים, הופכת את הספר הזה (ואת שאר הספרים בסדרה סלמנדרה), לחובה לכל מי שרוצה להבין קצת (פחות) את נוראות השואה. אמנם קראתי את הספר פעם אחת בלבד, וצריך תעוזה לא מעטה כדי לכתוב ביקורת אחרי קריאה בודדה בספר של <mark>ק. צטניק</mark> האגדי, אבל הרושם שהקריאה האחת הותירה עליי היה יותר אפל מכל ספר אחר שקראתי בנושא השואה. אולי זה סגנון הכתיבה המיוחד, אולי זו

סבי וסבתי מצד אבי היו ניצולי שואה.
גיטאות, אקציות, אושוויץ, סלקציות משרפות ומוות יומיומי חלף לנגד עיניהם. עיניו, ליתר דיוק כי סבתא היתה דוממה וחתומה כקבר.
ולא נודע כי בא אל קרבה וקשיחותה ותלונותיה היו צאן מרעיתה והרחיקוני ממנה.
אך סבי, סבי הטוב והאוהב בחר בי ועשני הכותל המערבי שלו.

כל שישי הייתי מגיעה עם הוריי לארוחת צהריים פולנית שכללה: סלט מדהים ורטוב בטעם בצל ועגבניות, תבשיל המורכב מכבד ב

הספר הזה שבר אותי. נתקלתי לפני שבוע בביקורת פה שאמרה על ספר כלשהו שהוא "הספר האחרון שמומלץ לקחת לים". הספר הזה הוא גם כזה.
"בית הבובות" נמצא ברשימת הקריאה שלי כבר כמעט שנתיים, מאז שגיליתי שהשם של "ג'וי דיוויז'ן" נלקח מהספר הזה. ג'וי דיוויז'ן, או "פלוגת החדווה" היא פלוגת נערות פיקטיבית בימי השואה אשר שמשה לצורכי ה"שעשועים" של החיילים הגרמנים הנאצים. זה ספר מאוד כבד, שלוקח המון אנרגייה נפשית, כמו ה

אפשר לסכם את הספרות של <mark>ק.</mark>צטניק בצמד מילים שנשמעים הרבה יותר טוב באנגלית: Pure Madness.
ב"הצופן", ק' מנסה להפסיק להיות כזה משוגע. אז הוא נוסע לקליניקה בספרד של רופא חמור סבר בשם פרופסור באסטינאס. הספר מורכב, למעשה, מהתיאור של ה"טריפים" (או בשפתו הסבנטיזית- "טראנסים") שהוא היה לוקח תחת עינו הפקוחה של הפרופסור הפסיכודלי. בין לבין, מתוארים מקטעים "פסטורליים" של חייו באירופה (<mark>ק.</mark>צטניק במיטבו שהוא מתאר

ספר ממש, ממש חזק.
<mark>ק. צטניק</mark> מתאר בצבעים חיים - ליתר דיוק, קודרים מאוד - את חייו של יהודי ששורד את השואה יחיד ממשפחתו, דרך גטו, מחנה ריכוז, ואושוויץ. אי אפשר לקרוא את הספר הזה ולעבור מיד לדבר הבא בחיים. חייבים לעצור, לחשוב על הסיוט הזה שהם עברו.
בספר זה, <mark>ק. צטניק</mark> צועק אלינו לזכור את כולם, ולעולם לא לשכוח.