“אני מתאר לעצמי שרובנו שמענו על ק.צטניק (ששמו האמיתי היה יחיאל דינור.) בנעוריי קראתי כמה ספרים שלו והם היו מרתקים. אם לומר את האמת היתה בהם אירוטיות שגובלת בפורנוגרפיה. (ומי שקרא את "בית הבובות" למשל, יודע בדיוק על מה אני מדבר) ק.צטניק מקובל להיות "סופר השואה" האולטימטיבי; כך שכשנתקלתי בספר הזה, לא היססתי הרבה! אלא שכאן נכונה לי הפתעה מסוימת; מסתבר שהספר הנ"ל מהווה רק מעין "המשך", לספרים הראשונים שנכתבו על מחנה הריכוז והעלילה כאן מתמקדת כבר בתקופה שלאחר מלחמת העולם, כשגיבור העלילה, הארי, הוא כבר ניצול שואה, פליט שמוצא את דרכו לארץ ישראל, שעדיין שולטים בה הבריטים בסיום תקופת המנדט... בספר הזה שרובו מתרחש כבר בארץ, לפני ואחרי קום המדינה, לפי כל הסימנים חופף סיפור העלילה, את חייו האמיתיים של הסופר... גיבור הספר - "הארי" הוא סופר כמובן, שעוסק בכתיבת ספרים על מה שעבר עליו... מסופרת כאן פרשת האהבה והזוגיות הלא-פשוטה שלו עם אשתו שהתאהבה בו, לאחר שקראה את סיפרו הראשון. באופן כללי גם כאן הכתיבה מעניינת והספר הוא די קריא וזה למרות שבעצם הספר הזה איננו! ספר שואה.... (אולי השלכותיה...) מה שפחות אהבתי בספר, הוא השפה העברית המיושנת, שבה משתמש הסופר. כלומר זוהי עברית שהיא אכן נכונה מבחינת הלשון, אבל בעיניים של היום זה נשמע קצת מיושן; גם מבחינת המילים עצמן, כמו למשל "טרקלין" (כשהוא מתכוון לחדר-המגורים) וגם ה"פעלים" כמו "מצאתו" (מצאה אותו) "ראיתיהו" וכו... אם זוכרים ש-ק.צטניק למד עברית עוד בישיבה בפולין אז אפשר להבין מהיכן זה בא... מה שמעניין הוא, שכשקראתי את ספריו כאמור לפני שנים רבות, העברית הזו לא הפריעה לי כלל! אבל מסתבר שגם העברית השתנתה בינתיים ואולי גם אני...”