כשהייתי באמצע הכשרת הטירונות שלי, הוקפצה הפלוגה שלי לעזה; היינו בקושי מספר חודשים בצבא וכבר זורקים אותנו לאמצע הקלחת של מחנות הפליטים אלבורג' - נוסארת בסוף ימיה של האינתיפאדה הראשונה. בתקופה הקצרה שבילינו שם, עסקנו בעיקר בשמירות, פלירטוטים מילוליים בקשר עם חיילות המבצעים, שצחקו בוודאי על החיילים הצעירים שטופי ההורמונים, והסתכלנו בקנאה באנשי המילואים שהיו יוצאים מידי פעם לפזר הפגנות תוך כדאי ירי וה

כך צעיר ישראלי צריך לכתוב אחרי מלחמה.. זה מה שמבקרים כתבו על הספר של <mark>עמוס קולק</mark>, ומי מאיתנו יכול לחלוק על משפט זה? ובכלל מי מאיתנו חווה מלחמה? (מצד שני, מי מאיתנו לא חווה מלחמה? מבצע צבאי? מגפה? סגר?)
הסופר/מספר כותב סיפור אוטוביוגרפי דמיוני על עצמו; צעיר ירושלמי, בן למשפחת אצולה ירושלמית (אביו איש ציבור ידוע בימים) בוגר מלחמות ישראל, שואף להיות סופר ותסריטאי שיצליח באמריקה, הוא טס לארה"ב ומנסה לח

עד היום קראתי כמה מספריו של <mark>עמוס קולק</mark>, נראה לי שאת כולם והנה איזה כייף צץ לו פתאום כמו משום מקום עוד ספר אחד מפרי עטו שעוד לא יצא לי לקרוא. הרקע של הספר הזה היא ניו יורק (כמה שאני אוהב לקרוא ספרים עם הרקע הזה), ערב מלחמת יום הכיפורים והוא עמוס שהפעם נקרא "ארווין" ונדמה שפרט לשם הפרטי ישנם כמה פרטים משותפים לו ולבן דמותו, הוא חי בבית מלון על מזוודות בכוונה לחזור לארץ.

הספר הזה להבדיל מספרים אחר

הגעתי לספר הזה בעקבות המלצתה של חברה טובה לקרוא את "אל תשאלי אם אני אוהב", ספרו הקודם והראשון של <mark>עמוס קולק</mark> ולמרות שהיתה לי תחושה כי לפניי איזה ספר קיטשי החלטתי בכל זאת לקרוא אותו. לשמחתי גיליתי עוד ספר שלא נכון יהיה לשפוט אותו לפני שקוראים בו, כי מי שכתב אותו הוא באמת הרבה מעבר להיותו כידוע בנו של טדי וקולנוען. עוד הוכחה שלהבדיל כמו אסי דיין (אני מביא את הדוגמא הזאת מכיוון שגם הוא כידוע מעבר לכתיב