אני טוען ששום דבר בעולם לא ממש משתנה. בטח הדינוזאורים לפני שישים וחמישה מיליון שנה היו בערך כמונו, רודפי בצע ופרסום ותחמנים, רק יותר חנונים. כלומר היהודים שבהם, צמחונים ותחמנים.
אני רואה צורך לומר כמה מילים על עצמי, אלון כרום המחוצ'קן. בן שבע עשרה וחצי. מגלומן צנוע. מעולם לא ביקשתי להיות חכם. רציתי רק להיות יפה. אם לא לאונרדו דיקפריו או ג'וני דפ, אז אפילו ג'סטין טימברלייק או רייאן גוסלינג. זה יותר מדי לדרוש?
לא פלא שהתוודעתי לדיכאונות מגיל צעיר – נגיד שש או שבע. למרות, או בגלל, שאני קצת דומה לשחקן האגדי דניאל דיי-לואיס בגרסה יותר מכוערת של עצמו. כמו אברהם לינקולן נמוך, עם אף מוגבר ובלי הזקן.
וואללה, כמה קילומטראז' אני מקדיש לתיאור של עצמי – מגלומן עם רגשי נחיתות. אבל עכשיו סיימתי. סבבה. כבר התחלתי לירוק דם. עדיף לתרום לוועד למען החייל.
אף אחד לא יגיד לי במה אני צריך להאמין. יש לי מוח משלי, תודה. אני מעדיף להסתכל על חיי כעל סרט. אפילו דל תקציב אבל יצירתי.
זהו, גמרתי עם ההקדמה. אני שונא הקדמות.

שם הספר
אל תשאלי אם אני אוהב
התפוח השיר והזהב
הנה אחרי שתלו אותו
בערך קלינט איסטווד
הנערה שהביאה את המלחמה