“חוה ניסימוב נולדה ב 1939 בפולין. כשהסתיימה השואה היא היתה בת 6. מטבע הדברים אינה זוכרת כל מה שעבר עליה יותר נכון את הרב אינה זוכרת. אך עדיין, יש הבלחי זכרונות קצרים ולכן הספר כתוב כך שבכל עמוד מתואר זיכרון/ מעשה קצר, חלק מהדברים סופרו לה ע"י אמה, דודתה ועוד. כך הספר הוא אמנם ספר שואה אותנטי אך לא כבד כ"כ בגלל הסגנון הנקי/ הילדותי שלו (מסופר מנק' מבטה של הילדה). כמובן שעומק הסיפור כבד מאוד: הילדה”

“אני ילדה קטנה כבת חמש. שערי בלונדיני ועיניי צבען כחלחל כצבעו של הים בימי רגיעתו. אני מבולבלת. היכן אני? היכן אימי? אבי? מדוע נקלעתי לסיטואציה זו? היכן אני? היכן אני? אמא! אימי היקרה! בואי וקחי נא את ילדתך הקטנה! היא ממתינה לחיבוקך החם, לקווי המתאר המוכרים! אבל אני זועקת בליבי לשווא, אמא לא שומעת. לא שומעת את פחדה של ילדתה. עיניי עצומות בחוזקה, גופי מכווץ בתנוחת עובר,עד כמה שניתן. בקוש”

“זיכרונות. מהם בדיוק? כשאני מתבקש לדבר על נושא כאוב, נושא קשה אשר מטריד אותי ויושב ומכביד על ליבי, אני בדרך כלל לא מסוגל להוציא את כל מה שיש לי ביפנים, החוצה, בבת אחת. אני מוציא את מה שיש לי לומר בחלקים. ברסיסים קטנים. אחרי כל כמה מילים, הפסקה, עצירה בדיבור. כמו שאני מקיא. כמו שאני מחרבן (סליחה על הביטוי). הדברים האלו שיוצאים ממני הם בעצם זיכרונות. כל מני חוויות, תחושות, פחדים וחששות, שסובבים סב”

“הספר הזה פרט על מיתרי ליבי כבר מהמילה הראשונה. הוא כואב חותך בבשר מפעים מצמרר מרטיט נותן פרספקטיבה אחרת על החיים ובעיקר מיוחד, שונה. ניכר כי המילים היו טמונות בליבה של ניסימוב כבר זמן רב ורק חיכו להשתחרר, לגאולתן, כציפור המשתחררת מכלאה אל הדרור. בספר הזה מרגיש שהמשוררת, לאחר עבודה רבה, מצליחה ליישר מבטה אל העבר, מביטה בו עמוק-עמוק בעיניים באומרה: אינני מפחדת יותר. הגיע הזמן להוציא הכול”

“חוה ניסימוב נולדה ב 1939 בפולין. כשהסתיימה השואה היא היתה בת 6. מטבע הדברים אינה זוכרת כל מה שעבר עליה יותר נכון את הרב אינה זוכרת. אך עדיין, יש הבלחי זכרונות קצרים ולכן הספר כתוב כך שבכל עמוד מתואר זיכרון/ מעשה קצר, חלק מהדברים סופרו לה ע"י אמה, דודתה ועוד. כך הספר הוא אמנם ספר שואה אותנטי אך לא כבד כ"כ בגלל הסגנון הנקי/ הילדותי שלו (מסופר מנק' מבטה של הילדה). כמובן שעומק הסיפור כבד מאוד: הילדה”

“אני ילדה קטנה כבת חמש. שערי בלונדיני ועיניי צבען כחלחל כצבעו של הים בימי רגיעתו. אני מבולבלת. היכן אני? היכן אימי? אבי? מדוע נקלעתי לסיטואציה זו? היכן אני? היכן אני? אמא! אימי היקרה! בואי וקחי נא את ילדתך הקטנה! היא ממתינה לחיבוקך החם, לקווי המתאר המוכרים! אבל אני זועקת בליבי לשווא, אמא לא שומעת. לא שומעת את פחדה של ילדתה. עיניי עצומות בחוזקה, גופי מכווץ בתנוחת עובר,עד כמה שניתן. בקוש”

“זיכרונות. מהם בדיוק? כשאני מתבקש לדבר על נושא כאוב, נושא קשה אשר מטריד אותי ויושב ומכביד על ליבי, אני בדרך כלל לא מסוגל להוציא את כל מה שיש לי ביפנים, החוצה, בבת אחת. אני מוציא את מה שיש לי לומר בחלקים. ברסיסים קטנים. אחרי כל כמה מילים, הפסקה, עצירה בדיבור. כמו שאני מקיא. כמו שאני מחרבן (סליחה על הביטוי). הדברים האלו שיוצאים ממני הם בעצם זיכרונות. כל מני חוויות, תחושות, פחדים וחששות, שסובבים סב”

“הספר הזה פרט על מיתרי ליבי כבר מהמילה הראשונה. הוא כואב חותך בבשר מפעים מצמרר מרטיט נותן פרספקטיבה אחרת על החיים ובעיקר מיוחד, שונה. ניכר כי המילים היו טמונות בליבה של ניסימוב כבר זמן רב ורק חיכו להשתחרר, לגאולתן, כציפור המשתחררת מכלאה אל הדרור. בספר הזה מרגיש שהמשוררת, לאחר עבודה רבה, מצליחה ליישר מבטה אל העבר, מביטה בו עמוק-עמוק בעיניים באומרה: אינני מפחדת יותר. הגיע הזמן להוציא הכול”