“דממה רועשת.
זה מה שהיה סביבי בתום קריאת ספר זה.
תצחקו, תלעגו, תתפלאו: מה? כיצד דממה יכולה להיות רועשת! הרי זה אבסורד! ייתכן מאוד שסקאוט החליקה על קליפת בננה..
אבל כן, כן. זהו בדיוק הדבר שהתרחש לאחר קריאת הספר.

לעיתים הדממה, עצם דממה זו, כשאתה נמצא לבדך ומסיים קריאתו של ספר ואינך פוצה פה, אינך עושה דבר מלבד נעיצת מבט בדף האחרון ונתינת דרור למחשבות להתגבש לאיטן, היא דומיננטית יותר מכול תגובת השתאות קולנית.

הדממה הזאת שלאחר קריאת ספר טוב, שהצליח לנגוע בך, היא משמעותית. היא גורמת לבעיטה ראשונית בבטן. דממה קולנית זו הייתה עבורי לעזר, היא איפשרה לי לגבש דעה שספר זה הוא טוב כי אם נעתקו המילים מפי, אם אני לא מצליחה לברור את המילים הנכונות ולהביע בעזרתן את הרגשתי, אז הוא טוב, הוא ממש טוב.


הספרים של ניסימוב הם ספרים המשויכים על ידי לקטגוריה הנ״ל, שמשאירים לאחר הקריאה חוסר יכולת התבטאות ב מילים, ריקנות המתפשטת באוויר, דממה..

ניסימוב מצליחה פעם נוספת לשרטט ביד אומן את החיים בזמן השואה ומלחמת העולם השניה.
הפעם היא מתמקדת בספר פרוזה לילדים, המתאר ילדה בשם אווה בת 5 שהיא למעשה חווה עצמה, היא מתארת לנו את רגשותיה, את התקופה הלא קלה הזאת של להיות ילד בצל השואה כשסודות מצויים בכל מקום ואין מבוגר שיתפנה עבורך, שינסה להבין את סערת הרגשות והבלבול שאתה כילד שרוי בה.

אף על פי שחווה נפנתה לכתוב ספר פרוזה, הפיוטיות של מילותיה עדיין מורגשת בכל משפט ומשפט, זה בעצם ספר שירה במסווה של ספר פרוזה.
הכתיבה של ניסימוב היא כלי מרכזי בספר, בעזרת כתיבתה רבת הייחוד אנחנו מרגישים שאנו למעשה חלק מהסיפור וחווים בשותפות גורל עם אווה את העצב, הפחד, הדאגה, ההשפלה וכמובן הבלבול.

״ סוד גדול טייל בחדר, אבל לי לא סיפרו כלום.״


עוד נקודת חוזק של כתיבתה הוא מוטיב הקלידוסקופ, אותו קלידוסקופ הניתן לה במתנה מבן דודה אדם שמעתה והלאה יהיה מושיעה של הילדה הצעירה ויגרום לה לראות את הדברים מזווית אחרת, אופטימית יותר, הוא יהווה מקור בריחתה מן מהמציאות המרה, בכל פעם שתחווה מאורעות מלחיצים, רגעי משבר ומציאות שאינה ברורה דיה, כל שעליה לעשות הוא יהיה להתבונן דרכו, דרך הקלידוסקופ העשוי קרטון שלמראית עין אין בו כל ייחוד ויחשף בפניה בין רגע עולם צבעוני ורב תפארת, המנוגד ניגוד גמור למציאות השחורה שבה היא נמצאת.
באפשרותנו להגדירו כמעין חבר, חבר שבעזרתו היא רואה קצת שמחה ורוגע ואף מצליחה להישאר ילדה, למרות הכול, למרות הקושי הכרוך בחיים מהסוג שאווה חווה.

״‎ זו אמא שלי. אני יודעת, אבל אני לא מכירה אותה, ואני חושבת שגם היא לא מכירה אותי.
היא מחבקת אותי ובוכה,
מבקשת שאקרא לה אמא,
אבל אני עוד לא רגילה״

עם זאת, יש עוד שחקן שאינו פחות ערך בספר זה והוא הציורים.
הציורים היפייפיים של כנרת שמשתלבים עם הכתיבה הנהדרת של ניסימוב מדגישים את תלאותיה של אווה במהלך השואה.
צר לי, צר לי שאין באפשרותי להראות לכם את הציורים, הציורים הללו שהם בשחור לבן עם הבזקי צהוב ולא בלי מחשבה מרובה, ועוד איך ישנה סיבה העומדת מאחורי בחירת הגוונים.
ברצון הציירת היה להדגיש את המהפך הקשה ואת הנטל שסוחבת אווה על כתפיה הרכות, נטל שהוא כפול ממשקלה.
ילדה שביום בהיר אחד משתנים חייה ללא הכר. לפתע היא צריכה לחזות בהעלמותם של סביה, של שכניה ומותו של אביה, לברוח ולהסתתר כשהשאלות רבות יותר מן התשובות, וכמובן את עצם היותה יהודיה, יהודיה עם טלאי צהוב שאף בעלי החיים שמסביבה מקבלים גוון צהוב, טלאי שכזה בדיוק. ובעצם מדוע לא? אם ברשותה טלאי צהוב אז מדוע גם הם לא יהיו שותפים לגורל זהה?
ומדוע שגם בובתה לא תענוד טלאי אף היא?
והרהיטים עם קמצוץ של צהוב.. וחלונות הראווה..ובל נשכח ששערה של אווה גם הוא צהוב.
הצבע הצהוב בספר, אף על פי היותו מסמל יהודים, הוא גם מסמל את הזרות, הרי ילדים יהודים רבים הצליחו להסתתר בבתי נוצרים בשל מראם הלא יהודי.
אבל מצד שני, הצבע הצהוב הוא גם צבע החול, גם של ארץ ישראל וכך ניסימוב יוצרת לנו ביחד עם כנרת המאיירת ערבוב של זרות וקרבה ושל פולניות ויהדות, מה שחשה אווה, את הבלבול, בין היתר את ההקרעות של ילדה קטנה בין זהויותיה: זו שאימצה וזו ששלה.

״ בבית הספר, הילדים הפולנים לא מאמינים שגם אני פולניה,
הם קוראים לי יהודיה מלוכלכת,
אפילו שהבגדים שהלבישה לי בבוקר
דודה ברונקה היו נקיים.״

״ אני כבר לא בטוחה בכלל אם אני יהודיה או פולניה״

זהו משפט שאישית לדעתי הוא קורע לב, עוכר שלווה וחודר נימי הלב, כה קצר אך בד בבד נוקב במשמעותו, בצמרמורת שהוא גורם, כי בסופו של דבר מי שאינו יודע איזו זהות לשייך לעצמו, לא יודע מהיכן הגיע בוודאות, מה יהיה עליו? כיצד יעיף מבט אל העתיד? כיצד יבנו חייו? מה יש לו?”