“אני ילדה קטנה כבת חמש.
שערי בלונדיני ועיניי צבען כחלחל כצבעו של הים בימי רגיעתו.
אני מבולבלת.
היכן אני? היכן אימי? אבי? מדוע נקלעתי לסיטואציה זו?
היכן אני?
היכן אני?
אמא!
אימי היקרה!
בואי וקחי נא את ילדתך הקטנה! היא ממתינה לחיבוקך החם, לקווי המתאר המוכרים!
אבל אני זועקת בליבי לשווא, אמא לא שומעת. לא שומעת את פחדה של ילדתה.
עיניי עצומות בחוזקה, גופי מכווץ בתנוחת עובר,עד כמה שניתן. בקושי אני מצליחה לנוע בתוך השק האפל שאנוכי מצויה בו.
כמו שק תפוחי אדמה.
במוחי מבליחה מחשבה אירונית זו.
שקט.
הס.
פסיעות הרגליים פסקו.
אני מרגישה בתזוזה רגעית וחיש מהר יד גדולה וגברית שולפת אותי בעדינות שברירית מן השק.
אט אט אני פוקחת עיניים וסוקרת בחשש מה את הסביבה.
מולי עומד נער צעיר כבן אחד עשר שנים, פיו פעור בתדהמה ועיניו מביעות תמהון.

סיפורי השואה הם בלתי נתפסים.
תקראו ערב רב של ספרים בנושא אך לשווא, לא תצליחו לחוות צל צילה של התחושה שהייתה מנת חלקם של האנשים שעברו את הזוועות.
יותר מכך, ככל שתקראו יותר- ככה השאלות ילכו ויגדלו, יתפחו לכדי גודל בלתי הגיוני בעליל.

עם זאת, ספרה של חווה ניסימוב הוא מיוחד.
קודם כל בשל נקודת המבט של הנער המתאר את הסיפור, נער נוצרי בשם פלוריאן שמצפה בקוצר רוח למתנת חג המולד ולתדהמתו במקום מתנה יוצאת מן השק ילדה צנומה, רזה כמקל, ששמה אווה.( חווה)

מעתה והלאה הנער יצטרך להתמודד עם שהותה של ילדה זרה בביתו, כיצד יסתדר עימה? ונוסף לכל זהותה צריכה להישמר בסודיות, אך סודות, בלשון המעטה, אינם הצד החזק שלו.

גמלה החלטה בלב הנער, מכיוון שהוא מודע לעובדה כי הוא לא טוב בשמירת סודות, לא לצאת בין הבריות עד שהמלחמה תסתיים.

וכך נוצר המצב שהשניים ״ תקועים״ יחדיו בבית הקטן ומטבע הדברים נוצרת תקשורת ראשונית בין שניהם, לאט לאט, עקב בצד אגודל, שני הילדים מתוודעים זה אל זו הרושם הראשוני שהנער התרשם מן הילדה במפגשם הראשון, הילדה ששפתיה חתומות כקבר, נמחה כליל ומפנה מקומו לברית אחים הנרקמת ביניהם.


ספר רגיש, עדין, אך העדינות שבו מטעה, מכיוון שהעדינות המאפיינת את הספר חודרת קרביים, בלי להרגיש הקורא נהפך לחלק מן הסיפור והדמויות נהפכות לחלק ממנו והוא חרד לגורלן לא פחות מלעצמו, למשל, כשהגרמנים באים לעשות חיפוש בבית ובד בבד משאירים תוהו ובוהו בכל מקום שעיניהם מתמקדות בו, אתה תוהה מה יקרה לאווה הקטנה? והיכן היא? האם תיתפס? האם תצליח להינצל בעור שיניה מהשטן בדמות אדם?

יואב בלום היטיב לתאר זאת בספרו ״ מצרפי המקרים״ כשכתב שהתאהבות היא לא פיצוצי דינור, אלא זו תחושה איטית, למעשה, זו תחושה לא מורגשת כמעט, היא נכנסת לך מתחת לעור ופתאום, ביום בהיר אחד אתה מבין שנהפכת לאדם אחר.

זה מה שניסימוב בכשרונה האדיר הצליחה לעשות.”