את הסרט "הצבע ארגמן" של שפילברג (עם וופי גולדברג והגב' ווינפרי) ראיתי לראשונה כשהגיע לארץ, במחצית השנייה של שנות ה-80. היה זה אחרי שכבר חרשתי את ארה"ב והייתי מודע היטב להיסטוריה הקשה של השחורים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מסיבות שנשגבות מבינתי, שמתי את ידי על הספר רק עתה.

הספר אינו קל. הוא עוסק בסיפורם של השחורים ויותר מכך בסיפורן של הנשים השחורות בדרום ארה"ב בשנות השלושים הקשות. <mark>אליס ווקר</mark> יו

"אני מודה לכל אחד בספר הזה על בואו - א.ו. סופרת ומדיום."
כך מסתיים הספר הזה, בניסוח שיכול בקלות לגרום לי לעקם את אפי הרגיש בספקנות. לא הפעם.

בניגוד לאנשים המבכים את תמימותם האבודה אני דווקא בעד ספקנות, או מה שמכונה ספקנות בריאה, שהרי בעלמא דשיקרא אנו חיים, והספק (לצד האמונה, כמובן) תפקידו לקלף את הקליפות, לעמעם את התעתועים ולהראות דרכם פס צהוב זוהר של אמת (ותודה לוונגוט על הדימוי).
רק שקל מא

ל<mark>אליס ווקר</mark> הגיע פרס הפוליצר שהיא זכתה בו - היא כתבה יצירה נוגעת ללב ומהפנטת ברגישות ובאמת שהיא משדרת.

על חיי האדם השחור בארצות-הברית ב-1930, ועל חיי האישה השחורה הקשים כפליים. על פמיניזם בעידן של אפליה.

ספר מעולה. לא יכולתי לתת המלצה יותר חמה.

אני מודה, ולא בפעם הראשונה, ביכולתי המאוד מצומצמת להתרכז בסרטים או סדרות.
לכן אינני זוכת ולו סצנה אחת מהסרט שנעשה על בסיס הספר.
היחידה הזכורה לי היא וופי גולדברג הנפלאה.

לכן ,כמובן, אני מתיחסת לספר..
סיפורן של שתי אחיות אפרו-אמריקניות, לא מתאים..שחורות..לא עדיין לא מתאים.
ובכן, סיפורן של שתי אחיות כושיות בעיירה קטנה בדרום ארה'ב. הנאלצות להפרד בנעוריהן לשנים ארוכות.
פרידה ממושכת זו מובילה כ

זה ספר ישן וטוב. קראתי אותו בפעם הראשונה כשהייתי בת 15,ואני חוזרת אליו פעם בכמה שנים, לקרוא קטעים מסויימים. כן, אני לא אוהבת חלק ממה שקורה בספר, יש קטעים לא אמינים, בעיני, אבל הכלל פשוט נפלא. בעיני הסיפור הוא על יחסי נשים-גברים, ועל היכולת להשתנות, לתקן ולסלוח. הספר עוקב במשך כמה עשורים אחרי מערכות יחסים שבתוכן נחשף הקשר בין כאבים שאדם גורם לסביבתו- לכאבים שהוא נושא בליבו, והגבול הברור בין רע וטוב

תקציר: פחות מחצי מאה עברה מאז שוחררו העבדים השחורים בארה"ב, אך מדינת ג'ורג'יה עדיין רויית גזענות. סילי הצעירה, חסרת ההשכלה והכנועה עושה מה שהיא יודעת כדי לשרוד. אך אין היא יודעת, שחייה ישתנו לתמיד ועוד מהמקום הכי לא צפוי.

העמודים הראשונים לא עושים הקלות או הנחות לקוראים, וזורקים אותם הישר למים העמוקים עם תיאורי אלימות קשים מנשוא. לכן חששתי שזו יצירה שמטרתה לזעזע ותו לא, אך ככל שהתקדמתי בקריאה ש

לפניי יומיים אני וניימי(ניימלס) התכתבנו קצת.
סיפרתי לה שאני קוראת את הספר "הצבע ארגמן" בעקבות הסרט המעולה של סטיבן ס/שפילברג, שמבוסס על הספר.
היא אמרה לי שזה לא רעיון כ"כ טוב, ושזה קצת הורס את חווית הקריאה.
היא כנראה קצת צודקת.
כשהשאלתי את הספר, הספרנית אמרה לי שהספר שונה לחלוטין מהסרט, והיא בהחלט צדקה.

תקציר:
"החיים לאהיו קלים לה, לסילי, אך היא ידעה כיצד להישרד,
כאשר כל כך מעט עומד לצידה