"והרי חייו של אדם הם תופעה חד פעמית ומה שהיה לא יחזור לעולם. נדמה לי שמגיל די צעיר יחסית חשתי זאת, תוצאה של פחד המוות, של התודעה של החילופיות, של הזמן המתקדם בכיוון אחד בלבד, מן היש אל האין. והרצון לעצור בעד התהליך הזה, הרצון לשמר את החולף, ולו רק על גבי הנייר."

כך נפתח היומן שכתבה אמא שלי ובו תיעדה את החודשים הראשונים של חיי. תמיד ידעתי עליו, אבל קראתי אותו לראשונה רק כשילדתי את הבן הבכור שלי,

הסופרת/משוררת/תסריטאית/תסכיתאית/בימאית/מולטי-טלנטית מרגריט דוראס (מיד כמה מילים על עניין התירגום), שנפח עשייתה (יותר מארבעים רומנים !) הצדיק עוד בחייה את -רשימה חלקית- הקמתו של מכון מחקר, חנוכתם של מספר בתי ספר בכל רחבי העולם הפרנקופוני (עדיין קיים דבר כזה ?) וקריאת שלל פרסים על שמה, נפטרה אמנם בשנת 96 אך "שבה" לסיבוב אחד נוסף, תוצר של פרשה סמי-מסתורית שבמהלכה גילה בנה בכורה אוצר גנוז של ממש, כהגד