מדי שנה שבים מי האוקיאנוס השקט ומציפים את חלקת האדמה הדלה. דבר מלבד עוני וכאב אינו צומח מן הקרקע ספונת המלח הודו-סין. מושבה צרפתית נידחת. באחוזה חכורה, החיים האם האלמנה ושני ילדיה המתבגרים, ז'וזף וסוזאן. משפחה לבנה, אירופית, יחידה בין הילידים.
הילדים רוצים לצאת, לברוח מן המקום שכוח האל, חולמים לעצמם עתיד אחר. סוזאן עומדת על הגשר, מחכה למכונית שתעצור, לגבר שיאסוף אותה ויקח אותה מכאן. האמנם מר ז'ו, העשיר, המושחת, בנו של בעל מטעים, המציף את סוזאן במתנות, הוא הזדמנות חייה ?
ז'וזף, הפורש חסותו על אחותו, מתעב את מר ז'ו, הודף את חיזורן הדביק, עד שיקום גם הוא וילך בעקבותיה של אישה למקום אחר.
האם יודעת, שילדיה, אכן, יעזבו יום אחד. היא לא. היא נשארת לעולם. יתר על כן, היא יודעת שביום בו יעזבו ילדיה - תמות.
חלומה האחד הוא סכר גדול, איתן, סכר נגד האוקיאנוס הגואה, השוטף את אדמתה - מקור חיותה - ומעקר אותה. בינתיים, בעקשנות סיזיפית, היא בונה סכרים קטנים מעץ, שהסרטנים מכלים אותם והם קורסים ומתמוטטים לנגד עיניה.