מבלי שקראתי ולו מילה נוספת בספר אחר של <mark>יניב איצקוביץ'</mark>, ינוקא בן 46 )בשלהי 2021), אין ספק שזה האופוס מגנום שלו, תיקון אחר חצות, הרביעי בספריו. צעירצ'יק זה, השולט במכמני התנהגותם של יהודים קשי יום ברוסיה, אינו דבר של מה בכך כשזה בא גם בשפה מלטפת אוזן, ממש למצמץ בשפתיים כי יישקו ולעצום עיניים מעונג. זה, בשונה מאחרים ממלהטטי השפה העברית, שכל כוחם בלהטוט וחולשתם בתזמון וביכולת לספר סיפור, מה שכל כך מענ

אז סיימתי אותו בסוף. קרוב למוצאי שבת. סגרתי אותו ובהיתי בכריכה (היפהפיה) ולא ידעתי מה דעתי עליו בדיוק.
לכאורה הכל כאן: עלילה קצבית, דמויות שעברן טראגי ועתידן מוטל בספק, כתיבה מענגת, הברקות קטנות על החיים ועל השטעטל ועל מה לא, וברקע הקולות והצבעים והריחות והאידיש העסיסית של תחום המושב. אז למה אי הנוחות הזאת שליוותה אותי החל מהמשפט הראשון?

זו לא האמינות, מפני שאין כאן אמינות: זהו סיפור פנטזיה, מ

יום אחד התעורר <mark>יניב איצקוביץ'</mark>, ששם משפחתו מעיד עליו שהוא מגיע מהתפוצה של העיירה מוטלה, ארז לעצמו מזוודה ישנה מקרטון עם זוויות מברזל. צרור קטן של בגדים הוא לקח, כי במוטלה של 1894 אנשים החליפו בגדים פעם בחודש או פעמיים בחודשיים, בין אם צריך ובין אם לאו.

ואז עלה <mark>יניב איצקוביץ'</mark> על רכבת הזמן. מנהרת הזמן הומצאה רק שנים לאחר מכן, ורכבת הזמן הייתה יעילה למדי, והגיעה בדיוק של יממה או שתיים, אלא אם הש

את ספרו האחרון של <mark>יניב</mark> איצקוביץ’ – תיקון אחר חצות - קיבלתי במתנה כפרידה מעבודה שעזבתי. זה היה ספר שלא יכולתי להוריד את העיניים ממנו והתובנות הרבות שהיו בו, גרמו לי להתרגש, פסקה אחר פסקה, דף אחר דף. מאז חלפה לה פחות משנה והנה באחת מחנויות הספרים הממחזרות והגדושות - ‘סיפור חוזר’ - ערימות ערימות של ספרים, לרוב ללא סדר כלשהו, כמו מישהו הפקיר והלך, מצאתי את ‘דופק’ ספרו הראשון. לא הכרתי. לא שמעתי. לא יד

כבר כתבתי לא מעט פעמים שספרות ישראלית משובחת מעודפת עלי מכל ספרות עולמית אחרת ( זה אני). אני אוהב לקרוא על עולם קרוב, וכשהספר טוב, המרחב הקרוב נוגע בי. ספרות ישראלית מוסיפה לעולם הקריאה שלי גוונים נוספים של שייכות. ובקריאת הספר זה יכולתי לחוש את העיר חיפה על מרחביה התחתונים והעליונים, להיות מרותק מעולמות המורכבים של גיבורי הספר וכל גיבור הנכתב הוא ייחודי ומורכב.
בשנים האחרונות צמח דור של כותבים י

הספר הזה הוא השני שאני קורא אחרי תיקון אחר חצות של <mark>איצקוביץ'</mark>. את תיקון הגדרתי כאופוס מגנום של <mark>איצקוביץ'</mark> והציון לא השתנה.
כעיקרון, גם בספרים, כמו בחיים, אני מעדיף עם התחלה, אמצע וסוף, בסדר הזה. אז מה עושים עם ספר שלא מקיים אף כלל? קוראים, רואים אם יש תקווה וממשיכים. הגעתי לעמוד 399, האחרון, והחלטתי על ציון מיטבי, לא אופוס מגנום.
הכתיבה של <mark>איצקוביץ'</mark> דוהרת. אין רגע דל באין עלילה, אין סדר ואפילו לא

ספר הרפתקאות הזוי מרתק, שונה בשל בחירת המקומות והגיבורים מפתיע מצחיק לפעמים. נהניתי לקרא בו למרות קטעים של "חפירה" שדילגתי עליהם. עצם הדילוג על דפים בספר לא הפריע לי להבין ואפילו להתפעל בהמשך הקריאה. <mark>יניב איצקוביץ'</mark> בחר את גיבוריו מתוך העיירה היהודית ברוסיה הלבנה.גיבורה ראשית, אישה נשואה ואם שחיה בכפר מעורב עם כפריים רוסיים.אוהבת את משפחתה ואיכפתית, ומתוך רצון לגאול את אחותה מעגינותה ודכאונה יוצאת

לפני תשע שנים, טסנו לארה"ב לחודש, לבקר את ההורים של בעלי.
מי שיגלול מספיק אחורה בדף שלי פה בסימניה יגלה כמה וכמה ביקורות שבהן הזכרתי את הקושי שלי עם ספרי קריאה לנסיעה הזאת: איזה וכמה ספרים לקחת לחודש בשביל להעסיק את עצמי ואת הילדים (הגדולים סיימו אז כיתות א ו-ב) בהנחה שכולנו קוראים המון, שיש מגבלת משקל שנוכל לקחת איתנו במזוודה ומגבלה על כמות הספרים שאפשר לשאול בספרייה.
באותה תקופה, טסנו כמעט כל

בקצרה, בשביס זינגר על ספידים.

ואם קצת יותר באריכות נדרש:
עלילת הספר מתרחשת באימפריה הרוסית הצארית בשלהי המאה התשע עשרה ומתרכזת בשטעטל היהודי ובחברה היהודית המסתגרת, מבט חומל ומבקר גם יחד.
הספר מתרכז בשתי האחיות למשפחת קייזמן, האחת, מנדה, אישה עגונה , השניה, פאני, יוצאת למסע שישנה את חייה ואת חיי אנשים נוספים הסובבים אותה. כל זאת על מנת לפטור את אחותה מעגינותה על ידי מציאת גיסה הסורר.
בזמן שק