הביקורת נכתבה ביום שלישי, 23 ביולי, 2024
ע"י רויטל ק.
ע"י רויטל ק.
לפני תשע שנים, טסנו לארה"ב לחודש, לבקר את ההורים של בעלי.
מי שיגלול מספיק אחורה בדף שלי פה בסימניה יגלה כמה וכמה ביקורות שבהן הזכרתי את הקושי שלי עם ספרי קריאה לנסיעה הזאת: איזה וכמה ספרים לקחת לחודש בשביל להעסיק את עצמי ואת הילדים (הגדולים סיימו אז כיתות א ו-ב) בהנחה שכולנו קוראים המון, שיש מגבלת משקל שנוכל לקחת איתנו במזוודה ומגבלה על כמות הספרים שאפשר לשאול בספרייה.
באותה תקופה, טסנו כמעט כל שנה, אבל מאז ההורים של בעלי יצאו לפנסיה והתחילו לטוס בעצמם אלינו, לבקר אותנו ואנחנו הסתפקנו במפגשים האלה.
הזמן לעומת זאת לא מפסיק לטוס וכשהתחלנו לחשוב על לטוס אליהם שוב, גם הפעם לחודש, גילינו שכבר תשע שנים לא היינו שם.
מה השתנה בתשע השנים האלו? המון, מן הסתם.
אבל אם נתרכז בעניין הספרים, בכל זאת, בשביל זה אנחנו כאן, אז השינוי הבולט הוא הקלות והזמינות של האינטרנט בכל מקום ובכל זמן.
לשני הגדולים כבר יש סמארטפונים, ומבחני בגרות ללמוד אליהם, הם הסתפקו בספר קריאה אחד לכל אחד וכמה ספרי קודש ללימוד.
לבאים בתור עוד אין סמארטפונים, אמנם, אבל יש טאבלט ולפטופ והמדיניות שלנו בזמן צפייה ליברלית היום יותר משהיתה לפני תשע שנים.
אז השלישי הסתפק בשלושה ספרים, ספר פרוזה, ספר על כדורגל שאותו, כך אני מתרשמת, הוא כבר יודע בעל פה, וספר לימוד.
הרביעי, בן 10, מעדיף רוב הזמן ספרי היסטוריה למבוגרים על פני ספרי פרוזה.
היתרון של הספרים האלה הוא שלוקח זמן רב יותר לקרוא אותם, כך שלא צריך יותר משני ספרים לטיסה ארוכה של חודש, ועוד שניים-שלושה ספרי פרוזה כי בכל זאת צריך גם חומר קליל יותר פה ושם.
ואני?
לקחתי כמה ספרים, בעיקר לשבתות אבל את רובם, אני מצטערת לספר, לא קראתי.
מתוך הארבעה שקראתי רק על אחד שווה לכתוב משהו ולשם כך התכנסתי כאן היום (בשלב הזה אני פשוט מעריכה שכבר איבדתי את כולכם ונשארתי עם עצמי).
***
את הספר הזה התחלתי מזמן, ואיכשהו לא המשכתי.
כשסיימתי לקרוא אותו בשעה טובה והלכתי לדפדף בביקורות פה, נזכרתי גם למה.
על רקע תפאורה של העיירות היהודיות של מזרח אירופה, טווה איצקוביץ' מעין סיפור פנטזיה, על דמויות שלא היו ולא נבראו ורק משל היו:
* פאני קייזמן - השוחטת היהודיה האמיצה שאינה מהססת לשסף גרונות אנושיים על פי כל כללי השחיטה היהודית.
* ז'יז'ק ברשוב, קנטוניסט לשעבר, אדם רב ניגודים: נראה כבריון אך למעשה הוא רך לב ונמנע ממאבק, מי שדורות של חיילים מעריצים אותו בזכות מעשיו האנטי הירואיים: בכוח המילים במקום בכוח הנשק הוא הצליח להציל דורות של חיילים בכך שהרחיק אותם מהקרבות במקום לנצח בהם. בזמן ההווה של הסיפור לעומת זאת, הוא כמעט אינו מוציא מילה מפיו.
* נובאק, איש המשטרה החשאית הציני והמוסרי בו זמנית.
* שני סוסים שמנהלים דו שיח משלהם לאורך הספר, כן כן, ממש כמו מושכני ונרוצה של עגנון.
בכתיבה מבריקה ונהדרת שאי אפשר שלא להתפעל ממנה, על פני שטח גיאוגרפי ותרבותי רחב, איצקוביץ' טווה עלילה לא בלתי מעניינת.
אז מה בעצם היה חסר לי בספר הזה?
מעבר לביקורות של פפר ויוסף (מוזמנים לחפש) שהזכירו לי למה עצרתי בקריאה בזמנו ואני מסכימה איתן, הגעתי לסוף הספר וניסיתי להבין מה בעצם רצה איצקוביץ' לומר לנו, הקוראים.
הספר הזה הוא לא מחוות געגוע לעיירות היהודיות של פעם, אין פה התרפקות על יהדות גלותית רכה וחפה ממיליטריזם ולאומיות.
העיירות היהודיות מאוכלסות בטיפוסים חטטניים, רכלנים, צרי אופקים, נטולי סולדיריות בסיסית: הם מפקירים את ילדי העניים שנחטפים לצבא הרוסי ובלבד שבילדיהם שלהם לא ייגעו, מסגירים לשלטונות את כל מי שמאיים על קיומם השקט באופן יחסי ומרכלים אחד על השני בלי חשבון.
הקהילתיות הצפופה חונקת, מוחקת את האינדיבידואל ולא מאפשרת לו שום חריגה מהמסלול המוכתב מראש.
הספר גם לא עוסק בשלילת הגלות בנוסח הציוני המוכר לנו: הניוון של העיירות היהודיות לא מונגד בו לתנועת התחדשות לאומית, ליהודי חדש שיקום מתוך אפר הגלות ויקים לו בית לאומי.
למעשה הניוון שורר בכל, בעיירה היהודית ובאימפריה הרוסית העומדת על סף קריסה. סדנא דארעא חד הוא.
"אין העולם יכול לתקון כיוון שעומד הוא על השיבוש" - כמו שחושבת לעצמה פאני קייזמן.
הציונות אמנם קיימת בספר, "הוזי פלסטינה" כמו הקומוניסטים והמהפכנים הם חלק מהכוחות והאידיאולוגיות שהמשטרה החשאית עוקבת אחריהם וחושדת בהם, אבל ברור לכל כי לא הם האיום על האימפריה אלא הניוון והשחיתות שלה עצמה.
אז מה כן רוצה הספר לומר?
מהו התיקון שאליו שואף הספר, ששמו מעיד עליו שעוסק בתיקון?
***
פאני קייזמן, הכוח המניע של העלילה, יוצאת מביתה ומגדרה כדי להשיג גט לאחותה העגונה.
פאני מגיעה למסקנה שאי הצדק המשתולל בעולם מסתמך על כך שאנשים אינם יוצאים מגדרם. שאנשים מתרכזים בעצמם, במשפחתם, ועוצמים את עיניהם מול העוולות שסביבם.
תיקון אמיתי כנראה צריך להתחיל במה שקרוב אליך: לא במהפכה גדולה, לא בתנועת המונים, לא באידיאולוגיות גדולות כמו קומוניזם או ציונות, אלא במעשה קונקרטי, בטיפול בעוול הקרוב לביתך.
פאני מתקנת את העוול שעולל גיסה לאחותה כשנטש אותה והותיר אותה עגונה, ז'יז'ק ברשוב מתקן את העוול של חיילים שנשלחים למותם חסר הטעם, נובאק מתקן את העוול שבהוצאה להורג של אויבים דמיוניים של האימפריה שזקוקה לקרבנות אדם חפים מפשע בכדי לבסס את שלטונה.
גם עניין פמיניסטי יש כאן, לכאורה. רק פאני, בהיותה אישה, יכולה לצאת למסע התיקון הזה. שכן מהגברים, לדבריה "אינה מצפה לדבר. מדוע יצאו כנגד אדנותם? כיצד יוותרו על זכויות אשר ניתנות להם בהיעדר התנגדות?"
אלא שדמויות הנשים האחרות בספר - מנדה אחותה של פאני ורבקה חמותה הפולנייה הקלאסית קצת מעמעמות את המסר הזה, יחד עם ז'יז'ק ונובאק החוברים לפאני בתיקון שלה, איש בדרכו.
טוב, ו... זהו?
כלומר, בלי לזלזל ברעיונות שבספר אבל בשביל זה להרחיק במקום ובזמן עד לרוסיה הצארית, לעיירה היהודית, לברוא שוחטת יהודיה וסוסים מדברים?
אם היה מדובר ברומן היסטורי ריאליסטי, אולי השאלה לא היתה עולה. רומן היסטורי עוסק בתקופה, באישים, באורח החיים, הוא מגיע מחיבור ואהבה להיסטוריה.
אם היה מדובר בספר פנטזיה הארדקור אולי גם לא הייתי שואלת שאלות.
אבל איצקוביץ' כתב ספר שהוא על התפר בין רומן היסטורי לפנטזיה, הוא לא ממש מספר על התקופה ולא ממש לוקח אותנו לעולם בדיוני ופנטסטי.
מה אומרות הבחירות האלה, מה מוסיף החיבור לתקופה, לספרות העברית שלה, ערש הספרות העברית?
איצקוביץ' קצת הרים לי להנחתה בסיום, במילים הבאות:
"וככל שמוחו של נובאק עוסק בסיפור המעשה שזה עתה הוצג לפניו, לבו אומר לו שנפל במלכודת פתאים. אין כאן שום דבר עמוק. הסיפור דווקא מפתיע בשטחיותו" אבל אולי להפך? אולי המלכודת היא דווקא להאמין שהסיפור פשוט ושטחי ולמעשה יש בו עומק שכשלתי מלהבין?
כך או כך, סיימתי את הספר בתחושה עמומה שמאחורי הכתיבה היפה והפיתולים העלילתיים אני בעצם לא בטוחה על מה ולמה כל זה.
***
ולסיום רק תודה מאוחרת למדי לרץ שנתן לי את הספר במפגש סימניה אי אז בשחר ההיסטוריה.
מן הסתם תכננתי להודות לו כשאכתוב סקירה על הספר והנחתי שזה יהיה עניין של ימים או שבועות.
אם תרצו, גם זה סוג של תיקון מאוחר, תיקון אחר חצות.
27 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
יוֹסֵף
(לפני שנה ו-2 חודשים)
תודה על הביקורת הטובה שהזכירה לי למה היחס שלי לספר הזה היה בינוני... :)
|
|
אפרתי
(לפני שנה ו-2 חודשים)
גם אני קוראת רק ספרים בשר ודם (כלומר מנייר), קודם כל, בגלל שבת וחוץ מזה, באמת מרוכזת
הרבה יותר בקריאה מאשר בשמיעה.
|
|
רויטל ק.
(לפני שנה ו-2 חודשים)
תודה בר:)
|
|
רויטל ק.
(לפני שנה ו-2 חודשים)
תודה אורית, שמחה שאני לא לבד:)
|
|
רויטל ק.
(לפני שנה ו-2 חודשים)
תודה עמיחי, מעניין מה תחשוב עליו
|
|
בר
(לפני שנה ו-2 חודשים)
ביקורת מקסימה ומרתקת!
גם אני חייבת לרץ תודות על ספרים מגוונים שנתן לי. חלקם יותר קלעו לטעמי חלקם פחות, אך התחושה שמישהו מעניק לך ספר במיוחד עבורך היא תחושה נפלאה. |
|
אורית זיתן
(לפני שנה ו-2 חודשים)
תודה רויטל,
ומאוד מתחברת ליחסך לספרים אלקטרוניים
|
|
עמיחי
(לפני שנה ו-2 חודשים)
תודה רויטל.
מסקרן לקרוא את איצקוביץ יום אחד. |
|
רויטל ק.
(לפני שנה ו-2 חודשים)
תודה cujo
גם אני לא תמיד משקיעה בשאלה הזאת, פה בגלל הבחירה של הזמן והמקום והפנטזיה היתה תחושה שיש משמעות לבחירות האלה. זה רקע שגורם לקורא לחשוב על ראשית הספרות העברית, על כל סופרי העבר שכתבו על העיירה היהודית, בגעגוע, בביקורת, באהבה ובשנאה. עם כזה מטען ברקע של הספר - יש ציפייה שתהיה לו משמעות, שהוא יגיד משהו, רק שלא הצלחתי להבין מה זה המשהו הזה. הסוסים של עגנון לקוחים מהכנסת כלה, ספר מצחיק להפליא ששבר לי הרבה מהסטיגמות שהיו לי על עגנון מלימודי ספרות בתיכון וגרם לי לקרוא אותו אחרת. בתיכון חשבתי שהוא קשיש עם זקן לבן (מטאפורי) שכותב סיפורי מוסר בלשון מדרשית. הספר הזה גילה לי כמה ציניות, אירוניה וביקורתיות היו לו כלפי מושאי הכתיבה שלו. |
|
רויטל ק.
(לפני שנה ו-2 חודשים)
תודה אהוד, לגבי ספרים אלקטרוניים
יש לי שתי בעיות: אחת - לעובדה שאנחנו שומרים שבת יש שתי השלכות: האחת היא שאנחנו קוראים המון בשבתות, השניה היא שאנחנו לא יכולים לקרוא ספרים אלקטרוניים דווקא בזמן שבו אנחנו הכי פנויים לקריאה. השניה - דפקט אישי שלי, קשה לי יותר להתרכז בספרים אלקטרוניים. אני מצליחה להנות מקריאה קלילה של ספרים כיפיים ולא דורשים מאמץ, ברגע שזה ספר שדורש קצת יותר ריכוז - אני צריכה ספר של פעם, עם דפים וכריכה. |
|
רויטל ק.
(לפני שנה ו-2 חודשים)
תודה אפרתי, הכתיבה שלו נהדרת, אז ברור שנהנית:)
|
|
cujo
(לפני שנה ו-2 חודשים)
וואו כתבת יפה מאוד
לא תמיד אני משקיע בשאלה בשביל מה סופר הכל למרות שיש לה מקום.
אני רוצה עוד ספרים כאלו שלוקחים את הדנא שלנו ( ואת עגנון ) ומטלטלים אותו קצת והופכים אותו לרומן הרפתקאות עם הגיון פנימי. בשבילי זה היה ספר הרפתקאות יהודי\ היסטורי וזה מספיק איפה האינדיאנה גונס שלנו? או עלילות כאלו בפס במרוקו או בצנעא או בגטו בונציה. אהבתי את הניתוחים וההגיגים שלך עליו. אהבתי שראית בו רבדים נוספים שחסרים לי בהשכלה ( מאיפה הסוסים של עגנון לקוחים ?). כמו אהוד - מעודד אותך לכתוב עוד . |
|
אהוד בן פורת
(לפני שנה ו-2 חודשים)
רויטל, את כותבת נפלא. אני נשאר קורא נאמן
שלך, מצדי את יכולה לכתוב מגילות. נצבט לי הלב
על שסחבת איתך ספרים לביקור בארה"ב, ולא ספרים אלקטרונים. אני מוכרח להעיד כי גם אני מכור למילים כתובות ואוהב לקרוא המון אבל בכל אחד מהביקורים שלי אצל אחי בשלב מסויים היינו עוברים דרך חנות ספרים, ואני הייתי רוכש שם ספרים (שגם היום כמה שנים אחרי עדיין) לא תורגמו לעברית, כמו ביוגרפיות של אלן גינזברג וג'ק קרואק וכמובן עוד ספרים, בבחירה מוקפדת על ספרים כאלה שלא תורגמו. דוגמא לעוד ספר - מבחר כתביו של לוטראמון שאנחנו מכירים אצלנו רק בזכות "שירי מלדורור". מיותר לומר שבכל פעם הייתי חוזר לארץ עם עודף משקל. |
|
אפרתי
(לפני שנה ו-2 חודשים)
ביקורת נהדרת. אני לא ראיתי את כל הפגמים האלה והתענגתי על הספר עד בלי די (וגם כתבתי ביקורת...)
|
27 הקוראים שאהבו את הביקורת