לפני תשע שנים, טסנו לארה"ב לחודש, לבקר את ההורים של בעלי.
מי שיגלול מספיק אחורה בדף שלי פה בסימניה יגלה כמה וכמה ביקורות שבהן הזכרתי את הקושי שלי עם ספרי קריאה לנסיעה הזאת: איזה וכמה ספרים לקחת לחודש בשביל להעסיק את עצמי ואת הילדים (הגדולים סיימו אז כיתות א ו-ב) בהנחה שכולנו קוראים המון, שיש מגבלת משקל שנוכל לקחת איתנו במזוודה ומגבלה על כמות הספרים שאפשר לשאול בספרייה.
באותה תקופה, טסנו כמעט כל שנה, אבל מאז ההורים של בעלי יצאו לפנסיה והתחילו לטוס בעצמם אלינו, לבקר אותנו ואנחנו הסתפקנו במפגשים האלה.
הזמן לעומת זאת לא מפסיק לטוס וכשהתחלנו לחשוב על לטוס אליהם שוב, גם הפעם לחודש, גילינו שכבר תשע שנים לא היינו שם.
מה השתנה בתשע השנים האלו? המון, מן הסתם.
אבל אם נתרכז בעניין הספרים, בכל זאת, בשביל זה אנחנו כאן, אז השינוי הבולט הוא הקלות והזמינות של האינטרנט בכל מקום ובכל זמן.
לשני הגדולים כבר יש סמארטפונים, ומבחני בגרות ללמוד אליהם, הם הסתפקו בספר קריאה אחד לכל אחד וכמה ספרי קודש ללימוד.
לבאים בתור עוד אין סמארטפונים, אמנם, אבל יש טאבלט ולפטופ והמדיניות שלנו בזמן צפייה ליברלית היום יותר משהיתה לפני תשע שנים.
אז השלישי הסתפק בשלושה ספרים, ספר פרוזה, ספר על כדורגל שאותו, כך אני מתרשמת, הוא כבר יודע בעל פה, וספר לימוד.
הרביעי, בן 10, מעדיף רוב הזמן ספרי היסטוריה למבוגרים על פני ספרי פרוזה.
היתרון של הספרים האלה הוא שלוקח זמן רב יותר לקרוא אותם, כך שלא צריך יותר משני ספרים לטיסה ארוכה של חודש, ועוד שניים-שלושה ספרי פרוזה כי בכל זאת צריך גם חומר קליל יותר פה ושם.
ואני?
לקחתי כמה ספרים, בעיקר לשבתות אבל את רובם, אני מצטערת לספר, לא קראתי.
מתוך הארבעה שקראתי רק על אחד שווה לכתוב משהו ולשם כך התכנסתי כאן היום (בשלב הזה אני פשוט מעריכה שכבר איבדתי את כולכם ונשארתי עם עצמי).
***
את הספר הזה התחלתי מזמן, ואיכשהו לא המשכתי.
כשסיימתי לקרוא אותו בשעה טובה והלכתי לדפדף בביקורות פה, נזכרתי גם למה.
על רקע תפאורה של העיירות היהודיות של מזרח אירופה, טווה איצקוביץ' מעין סיפור פנטזיה, על דמויות שלא היו ולא נבראו ורק משל היו:
* פאני קייזמן - השוחטת היהודיה האמיצה שאינה מהססת לשסף גרונות אנושיים על פי כל כללי השחיטה היהודית.
* ז'יז'ק ברשוב, קנטוניסט לשעבר, אדם רב ניגודים: נראה כבריון אך למעשה הוא רך לב ונמנע ממאבק, מי שדורות של חיילים מעריצים אותו בזכות מעשיו האנטי הירואיים: בכוח המילים במקום בכוח הנשק הוא הצליח להציל דורות של חיילים בכך שהרחיק אותם מהקרבות במקום לנצח בהם. בזמן ההווה של הסיפור לעומת זאת, הוא כמעט אינו מוציא מילה מפיו.
* נובאק, איש המשטרה החשאית הציני והמוסרי בו זמנית.
* שני סוסים שמנהלים דו שיח משלהם לאורך הספר, כן כן, ממש כמו מושכני ונרוצה של עגנון.
בכתיבה מבריקה ונהדרת שאי אפשר שלא להתפעל ממנה, על פני שטח גיאוגרפי ותרבותי רחב, איצקוביץ' טווה עלילה לא בלתי מעניינת.
אז מה בעצם היה חסר לי בספר הזה?
מעבר לביקורות של פפר ויוסף (מוזמנים לחפש) שהזכירו לי למה עצרתי בקריאה בזמנו ואני מסכימה איתן, הגעתי לסוף הספר וניסיתי להבין מה בעצם רצה איצקוביץ' לומר לנו, הקוראים.
הספר הזה הוא לא מחוות געגוע לעיירות היהודיות של פעם, אין פה התרפקות על יהדות גלותית רכה וחפה ממיליטריזם ולאומיות.
העיירות היהודיות מאוכלסות בטיפוסים חטטניים, רכלנים, צרי אופקים, נטולי סולדיריות בסיסית: הם מפקירים את ילדי העניים שנחטפים לצבא הרוסי ובלבד שבילדיהם שלהם לא ייגעו, מסגירים לשלטונות את כל מי שמאיים על קיומם השקט באופן יחסי ומרכלים אחד על השני בלי חשבון.
הקהילתיות הצפופה חונקת, מוחקת את האינדיבידואל ולא מאפשרת לו שום חריגה מהמסלול המוכתב מראש.
הספר גם לא עוסק בשלילת הגלות בנוסח הציוני המוכר לנו: הניוון של העיירות היהודיות לא מונגד בו לתנועת התחדשות לאומית, ליהודי חדש שיקום מתוך אפר הגלות ויקים לו בית לאומי.
למעשה הניוון שורר בכל, בעיירה היהודית ובאימפריה הרוסית העומדת על סף קריסה. סדנא דארעא חד הוא.
"אין העולם יכול לתקון כיוון שעומד הוא על השיבוש" - כמו שחושבת לעצמה פאני קייזמן.
הציונות אמנם קיימת בספר, "הוזי פלסטינה" כמו הקומוניסטים והמהפכנים הם חלק מהכוחות והאידיאולוגיות שהמשטרה החשאית עוקבת אחריהם וחושדת בהם, אבל ברור לכל כי לא הם האיום על האימפריה אלא הניוון והשחיתות שלה עצמה.
אז מה כן רוצה הספר לומר?
מהו התיקון שאליו שואף הספר, ששמו מעיד עליו שעוסק בתיקון?
***
פאני קייזמן, הכוח המניע של העלילה, יוצאת מביתה ומגדרה כדי להשיג גט לאחותה העגונה.
פאני מגיעה למסקנה שאי הצדק המשתולל בעולם מסתמך על כך שאנשים אינם יוצאים מגדרם. שאנשים מתרכזים בעצמם, במשפחתם, ועוצמים את עיניהם מול העוולות שסביבם.
תיקון אמיתי כנראה צריך להתחיל במה שקרוב אליך: לא במהפכה גדולה, לא בתנועת המונים, לא באידיאולוגיות גדולות כמו קומוניזם או ציונות, אלא במעשה קונקרטי, בטיפול בעוול הקרוב לביתך.
פאני מתקנת את העוול שעולל גיסה לאחותה כשנטש אותה והותיר אותה עגונה, ז'יז'ק ברשוב מתקן את העוול של חיילים שנשלחים למותם חסר הטעם, נובאק מתקן את העוול שבהוצאה להורג של אויבים דמיוניים של האימפריה שזקוקה לקרבנות אדם חפים מפשע בכדי לבסס את שלטונה.
גם עניין פמיניסטי יש כאן, לכאורה. רק פאני, בהיותה אישה, יכולה לצאת למסע התיקון הזה. שכן מהגברים, לדבריה "אינה מצפה לדבר. מדוע יצאו כנגד אדנותם? כיצד יוותרו על זכויות אשר ניתנות להם בהיעדר התנגדות?"
אלא שדמויות הנשים האחרות בספר - מנדה אחותה של פאני ורבקה חמותה הפולנייה הקלאסית קצת מעמעמות את המסר הזה, יחד עם ז'יז'ק ונובאק החוברים לפאני בתיקון שלה, איש בדרכו.
טוב, ו... זהו?
כלומר, בלי לזלזל ברעיונות שבספר אבל בשביל זה להרחיק במקום ובזמן עד לרוסיה הצארית, לעיירה היהודית, לברוא שוחטת יהודיה וסוסים מדברים?
אם היה מדובר ברומן היסטורי ריאליסטי, אולי השאלה לא היתה עולה. רומן היסטורי עוסק בתקופה, באישים, באורח החיים, הוא מגיע מחיבור ואהבה להיסטוריה.
אם היה מדובר בספר פנטזיה הארדקור אולי גם לא הייתי שואלת שאלות.
אבל איצקוביץ' כתב ספר שהוא על התפר בין רומן היסטורי לפנטזיה, הוא לא ממש מספר על התקופה ולא ממש לוקח אותנו לעולם בדיוני ופנטסטי.
מה אומרות הבחירות האלה, מה מוסיף החיבור לתקופה, לספרות העברית שלה, ערש הספרות העברית?
איצקוביץ' קצת הרים לי להנחתה בסיום, במילים הבאות:
"וככל שמוחו של נובאק עוסק בסיפור המעשה שזה עתה הוצג לפניו, לבו אומר לו שנפל במלכודת פתאים. אין כאן שום דבר עמוק. הסיפור דווקא מפתיע בשטחיותו" אבל אולי להפך? אולי המלכודת היא דווקא להאמין שהסיפור פשוט ושטחי ולמעשה יש בו עומק שכשלתי מלהבין?
כך או כך, סיימתי את הספר בתחושה עמומה שמאחורי הכתיבה היפה והפיתולים העלילתיים אני בעצם לא בטוחה על מה ולמה כל זה.
***
ולסיום רק תודה מאוחרת למדי לרץ שנתן לי את הספר במפגש סימניה אי אז בשחר ההיסטוריה.
מן הסתם תכננתי להודות לו כשאכתוב סקירה על הספר והנחתי שזה יהיה עניין של ימים או שבועות.
אם תרצו, גם זה סוג של תיקון מאוחר, תיקון אחר חצות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
