הספר הזה היה אצלנו בבית. אני בטוחה בכך. לא כספר מושאל, כדרכנו בקודש, אלא כספר קנוי, כדרכנו בסופרים בני ובנות המגזר. היה, ולא טרחתי לקרוא אותו. סתם. לא נראתה לי העטיפה, לא נראה לי השם, ותמיד היו ספרים הרבה יותר אטרקטיביים בסביבה. מעבר לכך, ידעתי ש<mark>ליאור אנגלמן</mark>, המחבר, הוא רב, ואני לא מאוד אוהבת דרשות והטפות דוסיות. אחר כך הוא נעלם, אני מניחה שבדרך כל הספרים שלנו בבית - אל שואלים שלא טורחים להחזיר, ו

לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב ביקורת על הספר הזה.
כנראה שאין מנוס מלהתחיל מהכותב.
זהו ספר הפרוזה השלישי של הרב <mark>ליאור אנגלמן</mark>, או השני - אם אתם לא מחשיבים סיפורים קצרים.
והאמת היא, שהסיווג הכפול הזה, רב וסופר, הוא לא סיווג פשוט בכלל.
כי לרב יש תדמית ציבורית מסויימת, יש לו פתקיד, עומדת מאחוריו אג'נדה מסויימת שהוא מחוייב לה כפי שהיא, שלמה ומגובשת.
ואילו כותב נדרש לחשוף את חדרי נפשו, את הסדקים, את ה

נתחיל מהסוף : הספר הזה גרם לי לקחת את הילדים בערב סוכות לכותל. לא עשינו את מה שגיבור הספר עושה שם אבל תרמנו את חלקנו הקטן לתפילה של שובם שברובה התגשמה.
גיבור הספר הוא רב שנמצא בקונפליקטים מרובים עם משפחתו, עברו וחטאיו.
הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר – יש לו שם נפלא, אבל חששתי שהוא לא בשבילי, איכשהו כשחיפשתי ספר מקור להאזין לו במעבר בין תשפה ( שלא שיפתה כמצופה ) לתשפו הוא נראה מתאים והוא אכן היה כז

כשהתחלתי לקרוא את הספר הייתי בטוחה שהנה, עוד סיפור לעוס ומאוס על משפחת פשע או ילד שהצליח לצאת מהבוץ. עוד סיפור על משפחת עבריינים וסיבוכים עם המשטרה וכו' וכו'... ממש כמו אותן הסדרות ששוטפות את המסכים שלנו בזו אחר זו בשנים האחרונות. אז כן, עבורי זה אולי לעוס מכל כיוון אבל... מה אני אגיד לכם, אמנות המילה הכתובה. העולם הסיפורי כל כך עשיר ומלא ברבדים שאי אפשר להשוות בכלל חוויה של סדרה או סרט לדבר העמוק

אני אתחיל כאן באותה דרך שהתחלתי את הסקירה שלי על "לא מפסיקים אהבה באמצע" שכתבתי לפני אחת עשרה שנים: "הספר הזה היה אצלנו בבית. אני בטוחה בכך. לא כספר מושאל, כדרכנו בקודש, אלא כספר קנוי, כדרכנו בסופרים בני ובנות המגזר. היה, ולא טרחתי לקרוא אותו. סתם. לא נראתה לי העטיפה, לא נראה לי השם, ותמיד היו ספרים הרבה יותר אטרקטיביים בסביבה. מעבר לכך, ידעתי ש<mark>ליאור אנגלמן</mark>, המחבר, הוא רב, ואני לא מאוד אוהבת דרשות

ספר מאוד יפה שאמנם לקח לי קצת זמן לסיים (תקופת מלחמה...חוסר פניות מחשבתית) אבל ידעתי כל הזמן שזה לא בגללו.
הספר כתוב מאוד יפה. מצליח לחבר אליך את הדמויות וגם לשזור עלילה מעניינת.
זהו ספרו הראשון שאני קוראת של <mark>ליאור אנגלמן</mark> והבנתי שזה נחשב גם לספרו הטוב ביותר.

סיפור חייו של יהודה טייב: ילד חכם , בן זקונים למשפחת פשע בשכונת התקווה, שהצליח כנגד כל הסיכויים לצאת מהגורל הצפוי לו.
בעזרת השקעה של אנשים

אל הספר הגעתי במקרה, הסופר <mark>ליאור אנגלמן</mark> לא היה מוכר לי ודווקא בגלל זה ניסיתי... וזכיתי.
אני בחרתי בהאזנה לספר, המקריא, באומנות רבה, הסופר עצמו.
בשפה יפה, ברורה וללא תסבוכות מיותרות, הצליח ליאור לייצר ספר וסיפור מושלמים. הספר שזור במספר נתיבים המשלימים זה את זה.
הבנת מקור משמעות שם הספר והסיפור מאחוריו מביאים לאימוץ הגישה כדרך חיים, ממש כמו גיבורי הסיפור.
נתיב ה "מציצנות" שבספר ערוך באמנות רבה

רק סיימתי לקרוא את הספר לפני כמה שעות וכבר מתגעגעת אליו .
אי אפשר שלא להיכבש ע"י גיבוריו, אידיאולוגים ואנושיים כאחד.

משפחת לב ארי היא משפחה חילונית,שמאלנית,אתאיסטית מבחירה, נלחמת בכיבוש בכל כוחה .
אבא,אמא,זוג תאומים ( כלב היה משלים פה את האווירה....).
לכאורה אין שום סיכוי שאי פעם המציאות תפגיש אותם עם משפחת הייצלר.

אבל במציאות הישראלית, "לכאורה" זו רק המלצה...

משפחת הייצלר, מרובת הילדי

זה ספר שני של <mark>ליאור אנגלמן</mark> שאני קוראת. הקודם שקראתי, אם כי הוא נכתב מאוחר יותר, היה "קשורה בנפשו". כבר אז רציתי לכתוב דברים אלו, אבל המתנתי עד שאגבש עם עצמי דעה יותר ברורה.
הסופים שלו אומנם נוטים קצת אל הקיטשיות מבחינה עלילתית, ויש יאמרו שיש הבלחות של קיטשיות לכל האורך (ליתר דיוק, אמרה חברה שפחות התחברה), אבל בעיניי הכתיבה המשובחת, הרגישה והחודרת לעומק נפשו של האדם, מפצה על חסרונות העלילה, אם יש