ישבנו כולנו בחדר של מאגר המידע במחנה המעצר עתלית.
המדריכה שאלה אם למישהו יש קרוב משפחה שהיה מעפיל וכולנו דחקנו באמא שלי להצביע.
אייתנו את השם "ראובן שלזינגר" שלוש פעמים עד שהמדריכה הקלידה נכון, והוא הופיע מולנו על המסך.
דרישת שלום רחוקה מאדם שאף אחד מאיתנו לא הכיר, סבא של אמא שלי.
תארו לעצמכם שאדם שנזרקה בו רוח נבואה היה ניגש אליו, אז, ב-1940, כשהיה כלוא כאן בעתלית.
תארו לעצמכם שאותו אדם היה

שתיקת דינה

הסיפור של דינה, בת יעקב הוא אחד הסיפורים הקשים ומעוררי המחלוקת במקרא.

דינה, אחות לשנים עשר אחיה, לכאורה הייתה אמורה להיות הנסיכה של המשפחה, אך זה לא קרה. אם תשאלו למה? תקבלו תשובות שונות, תלוי את מי שואלים?

היא הייתה ילדה מתבגרת וסקרנית, בשעה שיצאה לראות טקס פולחני של צעירות בנות הארץ-כנעניות, ושם פגש אותה שכם, בנו של נשיא הארץ, שחטף, אנס וענה אותה. אך קרה לו דבר משונה, הוא הפך

המספרת היא אדי באום, קשישה בת 85 שנולדה בשנת 1900 בבוסטון, ומספרת לנכדתה האהובה את קורות חייה, ומתי התחילה להיות מי שהיא.

<mark>אניטה דיאמנט</mark> פורסת בפני הקורא 60 שנים, כולל תחנות בחייה של הסבתא, לרבות דמויות ממשפחתה הקרובה.

איך הם הגיעו לבוסטון?

האב ברח ממזרח אירופה יחד עם שתי אחיותיה בטי וסיליה, והאם הצטרפה בשלב יותר מאוחר, כשהיא לא ממש אהבה את השינוי. האם לאורך כל העלילה כעוסה, ומלאה כרימון ע

לאחר ביקור משפחתי אינטנסיבי בניו ג'רזי שנמשך שלושה ימים ובמהלכו למדתי רבות אודות השבט שלי, הגעתי למסקנה שההיסטוריה שלו אינם כה שונה מההיסטוריה של רוב היהודים שהיגרו לארה"ב לאחר מלה"ע השנייה.
הם נתקלו בקשיי עבודה, פרנסה ועד שכבר מצאו עבודה, קרעו את הישבן על מנת לכלכל את צאצאיהם ולהגיע לרמת חיים גבוהה יחסית שבה הם מרוצים פחות או יותר ומקטרים כמה שרק אפשר וזורקים משפטים ביידיש לחלל האוויר כאילו כל ה

הייתי בעיצומו של קריאת "האדם מחפש משמעות" כאשר האוהל האדום הגיע אל ידי. נטשתי את המשמעות וצללתי בן רגע אל ימים תנ"כיים רחוקים, מתענגת על ההבנה החוזרת ונשנת המציפה את ימי, ההבנה שאין טעם להתאמץ בקריאה, הספרים הנכונים יזרמו מבעד אצבעותי, ילוו אותי יום ולילה וירדפו את מחשבותיי. הספרים הנכונים לי לקריאה יעסיקו את ראשי עד כדי כך שגם בשיחה עם חברה טובה לא אוכל להניח בצד את העלילה האמיתית שמתרחשת כרגע בר

אחד הספרים הראשונים שקראתי ועדיין זוכרת אותו לטובה.
לספר הגעתי עקב ההצגה "האוהל האדום" שראיתי בתאטרון הערבי-עברי ביפו (חוויה בלתי רגילה, גם מומלץ מאוד), וגיליתי שקיים גם ספר על ההצגה.
דגש לכל הציבור הדתי - <mark>אניטה דיאמנט</mark> כתבה את הסיפור על דינה כמעט ללא קשר על הפסוק היחידי שכתוב על דינה בתנ''ך, אלא לקחה את דמותה של דינה (שלא כתוב עליה כמעט דבר למעט שהיא נאנסה) וכתבה רומן היסטורי הסובב סביב חייה ו

סקירה וחוות דעתי האישית:
היום שאחרי הלילה הינו ספר על חמש נשים ולכל אישה יש את הסיפור שלה.
התקופה: שנת 1945 שלהי מלחמת העולם השנייה. תקופת השלטון המנדטורי בארץ, המעפילים, עליה בלתי ליגאלית וחוקי הספר הלבן שרובצים על כתפי תושבי הישוב.
המקום: מחנה המעצר עתלית ששימש למעצר מעפילים ולפעילי המחתרות. הבריטים בנו במחנה צריפי עץ ששימשו למגורי המעפילים שחולק למגורי נשים וגברים. במחנה גם היו צריפים ששימש

רוצה להמליץ לקריאה על הספר האוהל האדום מאת <mark>אניטה דיאמנט</mark>.
הספר שם במרכז את ארבעת נשות יעקב: לאה, זילפה, רחל ובלהה. הספר כתוב מנקודת המבט של דינה, בת יעקב. אשר דווקא בתנך לא מדובר בה, אלא רק בהקשר פרשת האונס, או אולי אונס לכאורה?

אני בדרך כלל לא נוטה לכתוב ביקורת על ספר שלא סיימתי אותו, אבל אחרוג. הייתה לי ציפייה ממש גבוהה מ<mark>אניטה דיאמנט</mark> בגלל שקראתי את האוהל האדום (גם עליו כתבתי ביקורת), אבל התאכזבתי מאוד.
אגיד עליו שהוא ספר "פרווה", לא מתקדם כל כך לשום מקום ואין איזשהו "סוויסט" בעלילה שאפשר עוד איכשהו להישאר ולצפות למשהו מסוים. בסופו של דבר עזבתי את הספר עם אכזבה.