יהודית הנדל

יהודית הנדל

סופרת


» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריה (81):
רוצה לקרוא, שואה שלנו, ספרים שאני רוצה לקרוא, ליד המיטה, יומן מסע-הספרים שלי., לקנות, בצל השואה, ספרי עיון למכירה, רוצה ליקרוא , מסעות, שואה, ספרים מעניינים , השואה, שואה ומלחמת העולם השנייה, קצרים, 10 ספרים במאה שקלים, קראתי, מאד רוצה לקרוא, ספרים שאני מתכנן לקרוא, עוד ...
1.
זהו סיפור אהבה בין אברם, בן למשפחה ספרדית ותיקה בוואדי סאליב, בעיר התחתית של חיפה, לבין אראלה, בתו של קבלן אמיד על הכרמל, אבל זה גם סיפורו של נסים העדין והחולמני, אחיו של אברם, נכה מלחמת השחרור; ואף סיפורה של רבקה, ``הציפור השחורה המתוקה``, אהובת נעוריו של אברם מן השכונה, שעדיין מאוהבת בו, ואורבת לילה לילה על האבן לשובו הביתה. ולצידם, הדוד עובדיה, הרובץ שם תמיד כשהבקבוק שבכיסו ריק, ומספר לילדים את סיפורי האריות והנמרים שלו; ומלכה שיושבת תמיד על המדרגות, וכל יום אצלה הוא היום שנהרג בנה; ועד מוסה, מוכר הבדים הערמומי, שהצלחותיו כסוחר אצל נשות הרחוב מספקות להן את הבדים שהם המטאפורה לאשליית החיים האחרים, המשותפת כאן לכולם``. `רחוב המדרגות`, שאברהם שלונסקי זיכהו בפרס אשר ברש (ככתב-יד אלמוני), הפך עם הופעתו לראשונה ב1955- לרב-מכר גדול של שנות החמישים. הסופרת הצעירה יהודית הנדל כתבה רומאן יוצא-דופן, על חברת השוליים הישראלית העירונית, והספר בישר את אירועי ואדי סאליב, כעבור זמן-מה. לקריאה בספר היום מתלווה השתאות על האקטואליות שלו, ועל הנתיבים שסלל, שהספרות הישראלית פנתה אליהם לאחר שנים. על רקע הספרות העברית בת זמנו היה זה רומאן מהפכני. המתחים העדתיים והמעמדיים שהספר חושף ברגישות ובאמפטיה הם רק חלק מן התמונה. אהבתם של אברם ואראלה נבלמת לא רק בגלל התנגדות אביה ועלבונו של אברם. האינדיבידואליות של האנטי-גיבורים שבספר בולטת דווקא משום שאף אחד מהם אינו שייך בדיוק לאיזושהי מיסגרת, וכוחות הנפש האישיים הם שאחראים לבלימה שבחייהם יותר מכל דבר אחר. שורת דמויות מנסה בספר זה להשיל משהו לא אותנטי, לא נכון, מחייהן. לשם כך הן גם זקוקות לדמות אחרת, ממולן, כאילו הנגיעה בחיים אחרים, בעולם אחר מנוגד לעולמן, תביא להן איזו גאולה. אבל משהו באם אותן - הנסיבות החברתיות הן רק אמתלה - וכשבאה הרתיעה, הנסיגה, מסתבר שגם בעולמן הקודם כבר אינן בבית. הכמיהה המנוכרת הזאת, הכישלון, הופכים את דמיות השוליים של `רחוב המדרגות` לדמויות החיות בראש ובראשונה בשוליים של עצמן....

2.
``הכוח האחר`` מותיר בצד את שאלת הז`אנר הספרותי, אין זה ספר בדיוני אך גם אין זו ביוגרפיה. זוהי סיפורת באחד משיאיה, שיוצאת מעובדות ומן החיים עצמם, דרך היומיומי ביותר, כאשר ``לעבוד - זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף יאוש שאין להביסו במלים`` - מעבירה יהודית הנדל את ``הכוח האחר``, ואת החיים הנמשכים אחרי החיים הנגמרים, והבית. והחיים בבית. גם התמונות ועולם הציור אליהם נצמדים פרקים רבים בספר, הם לא רק תוצאה של המצבים המורכבים בהם נוצרו, אלא מיצוי מטאפורי המשמר את החולף במישור אחר. וכמוהם המישפטים שמוסיפים להכות בראש, ניגון זה או אחר, ספרים, הרחוב, הקפה, שכנים, ידידים ועצם הכתיבה - כל אלה במציאות היומית הקשה של המוות הפיזי מול הקיום האישי החריף של הנוכחות הרוחנית. זהו ספר שמאמין בכוחם לחיות, ``כמו חומר שרוף שנכנס לדם``, בניגוד לחשד הנדוש בכוחם לייצג משהו, האופייני לספרים כה רבים. מן התחביר המיוחד, הסוגסטיבי, דרך הזיגזאגים של הכתיבה ועד לכאוב וחסר הרחמים ולצורות האפילות המרחפות בשולי מצבים מלאים הומור - מעיזה יהודית הנדל שוב ושוב ללכת עד הסוף, ולהפגיש - בהליכה ישרה על חבל דק - את הדברים המנקבים זה את זה ומחלחלים זה בזה בלי גינוני איפוק או עקיפין. ומן הפקעת הזאת פורצת ועולה אחת מיצירות הספרות היותר חזקות של השנים האחרונות....

3.
ליד כפרים שקטים: 12 ימים בפולין חמשת פרקיו של ספר זה - שנכתב בעקבות נסיעה לפולין - אינם כתבות עיתונאיות. הם נקראים יותר כפואמות בפרוזה עוצרות נשימה, עם שפע של פרטים מרתקים, המיטלטלות בין כתיבה עצורה, מייבשת, לבין התבוננויות ומשפטים שמכים בראש. "מתברר שבכלל יש מין קשר פולני. אנשים שאני מכירה אותם, נפגשת איתם, שנים, מתברר שיש עוד מערכת, מאחורי, כמו נהר מעגלי שמקיף חבל - ארץ, פקעת פולנית אין סופית, מעגל בתוך מעגל - - - וזה מהלך על איזה קו גבול אחר, וכל אחד יש לו פן אחר"...ואכן, את הפקעת הזאת מנסה יהודית הנדל לקלף. זהו ספר שמעצב פואטיקה של ההיעדר והמכוסה. השיטוט בפולין יפהפיה הוא כמו בעולם קרוש, אטום, שבאמצעות העבר והזיכרון הקולקטיבי מוחדר לתוכו בכוח רב אותו יש שאיננו, כמו זעקה חנוקה בלילה ריק. כל מה שנתקלת בו המחברת במציאות שליד כפרים שקטים הופך שפת סימנים לאותו נעלם כואב - מסוכן, אם משום שהוא שריד שלו ואם משום שהוא ניגודו, המכסה עליו כמסיכה מאובנת - 2000 קרונות של נעליים נסעו מטרבלינקה לרייך - - - 800000 זוגות נעליים נמצאו במיידאנק בתוך הכלוב הזה שעליו כתוב ביתן 53 - - - תור ארוך מזדנב בשדירות ירושלים של וארשה, לפנות ערב, בשעת הלחץ. עומדים שקטים, באיזו השלמה - מה מחלקים? הגיעו נעלי גברים. מחכים כל החורף לזוג נעליים. ולראות את הנעליים המשונות האלה בווארשה... ספר כזה, כמעט בלשי, על החיים הנגמרים בתוך החיים הנמשכים, ניתן לכתוב רק מתוך בחירה מצויינת של פרטים קטנים, צדדיים, שיש להם ערך מוסף, חושף: ובאמצעות הפשרתו של מה שהונח שנים רבות על הקרח - בלי רתיעה מלהסתכן....

4.
5.
סופרלאטיבים על ספרים נקראים בחשדנות. אבל קשה לי להיזכר בספרים רבים בסיפורת העברית המשתווים ל"כסף קטן" בתיחכום הרגיש של עיבוד הפרטים, מבלי לאבד דבר מן הכוח של המצבים. הספר הוא מחזור וריאציות, שרובן סובבות סביב חיים ומוות. למעשה, זהו ספר על חיים כפולים, כאילו חיינו אלה קצרים מדי בשביל הרוח, וכאילו החיים נושאים בתוכם את המוות, בעוד המוות נושא בתוכו את החיים. מצד אחד - חייו של אדם באדם אחר, גם ובמיוחד לאחר מותו, אונס-דורס אותו כעוף טורף, או מנהל אותו בשלט-רחוק. ומן הצד האחר - הרי יש רק עוף דורס אחד: המחשבות, והכפילויות ממוקמות לפיכך בתוך אדם אחד; אדם חי את מותו בחייו, חי את האחר בתוכו, מלווה בזרם התת-קרקעי שבתוכו. כמו "באמצע העולם, באמצע הזמנים" אדם הוא גם זמן אחר וחיים אחרים. הקיום השיכבתי, הכמו גיאולוגי (והספר מלא חומרי "גיאולוגיה" ו"הנדסת חומרים") בונה את הפרטים עד לאחרון שבהם. הרבה פרטים הם הסטות לצדדי, ל"כסף הקטן" של החיים, לקליפותיהם - "משטח אחד עם האדמה" והתרחקות מליבה - אך אלה גם עטיפות של קיום אחר, התאבנויות, כוח מינראלי. כמו קמטים שעל פני האדמה, ההסטה בעצם מסמנת את העומק. השיחות הצדדיות בסעודה האחרונה (פארודיה מדוקדקת על זו של ישו) הם, בראיה אחרת, לב העניין והשיחה הלא-רלאבנטית של הדמויות ב"מכתב שהגיע בזמן" אינה אלא "ידיעה" מטאפורית מראש של תוכניתה הנוראה והמפתיעה של מיכאלה, גיבורת הסיפור. כולם ידעו מראש ולא ידעו שהם יודעים. מעטפות, עטיפות, קליפות - ממלאים את עולם הסיפורים, ו"קליפות הירקות הכל טמון בהן". והפרטים כולם עומדים בסימן השיכפול. כל חיים הם חיים שניים, או חזרה כפייתית, אבל מהותית יותר הכפילות הפנימית. כמו זכוכית שבגלל שהיא חזקה מול לחץ היא כל-כך שבירה, וכמו סלע איתן שמסתבר שאינו אלא פירורי אדמה, כך המוות הוא איכות וכוח אחר, והחולשה היא כוח, ולהיפך: ושיא מעשה הינתקות, הניכור או השינאה גם שיא של קירבה, והכלא הוא פריצה משחררת ולהיפך. וכל זה גם קובע את דרך הסיפור. המספרת, המקשרת בדמותה את הסיפורים, חיה את חיי הדמויות בתוכה, מקדימה אותן, אפילו את המטאפורות שלהן היא משמיעה או חולמת לפניהן. חלק ניכר מן התגיבור הפאתטי של המצבים הוא באיזור של "נדמה לי", "אפשר היה לחוש". שיכבה מאובנת - איפוק וייבוש כמו המיגוויאים - יחד עם געש מתפרץ בלי מורא....

6.
פרשת חיים ואהבה של צעיר ישראלי רדוף סיוטי העבר מסופרת ביכולת רבה - על רקע חצר סגורה בחיפה התחתית. בצבעי-קיץ כבדים מעלה מחברת "רחוב המדרגות" חיים של כוח וכאב, שמאורעות הזמן עולים מעבר להם בצלילים עמומים. בקצב הלשוני המיוחד לו מגיע ספרה זה של יהודית הנדל לייחוד אמנותי הן כדימוי כולל של הווית חיים, הן כסיפורי-הווי ישראלי מעולה. יהודית הנדל היא בת חיפה. ספרה הראשון, קובץ-הסיפורים "אנשים אחרים הם", יצא לאור בתש"י (ב"ספרית פועלים"). ספרה השני, "רחוב המדרגות", הוכתר בפרס אשר ברש, הומחז והוצג על במת "הבימה". הספר הופיע בתרגום אנגלי (בהוצאת תומס יוסלוף, ניו-יורק) וזכה להערכה נלהבת בביקורת האמריקנית. ...

7.
סיפורי המחזור 'ארוחת בוקר תמימה' הם כולם סיפורים של "דף ב" בכולם יש חיים שניים ; בכולם קובעת את מצב - העניינים בהווה, נוכחותו של מישהו שנעדר; ודף א מוטל בספק, איננו, אולי צריך לכותבו מחדש לאור דף ב. שנים אחרי מות בעלה השני פוגשת כרמלה בטיילת של תל - אביב את בעלה הראשון, שתחילה אינה מזהה אותו, האם יש ממש ב"סוד" הארסי מן העבר שהוא רומז עליו כבמין פגע - וברח? האם זה יביא אותה לשכתב את חייה עם אחותה? עם בעלה השני? / בארוחת בוקר של כמה חברות פולטת אשה מזדמנת "סוד" הנוגע לחייו הקודמים של בעלה המת של ריטה, מתחת לזמנים הטובים מתרוצצת פתאום איזו רמיה, האם ייכנס לדמה הרעל האיטי, הצורבני? איך תתמודד עם אי - הידיעה, עם הנוכחות החדשה של האיש המת? / כל עולמה של ורדינה, נערה צעירה, סובב סביב הנוכחות הכפייתית בנפשה של גבר שהופיע לפתע כעקיצת עקרב ומיהר להיעלם, ורק השאיר לה שמשיה לבנה, שממנה אינה נפרדת. תנועת חייה נתקעת כבפקק, וטירופה אינו עתיד להשתנות גם כשתמצא את הגבר וחידתו תיפתר. / אלמנת מלחמת לבנון מבקרת את קבר בעלה כל שנה רק בתאריך החתונה שלהם, שאז היא באה מקושטת לכבודו בכל אוסף הצמידים והטבעות שקנה לה כל שנה ליום הנישואים. / לחפצים של גב' קליין ובמיוחד לשמלות המשי שלה היו חיים שניים לאחר מותו של אדון קליין, כשגב' קליין ריעננה הכל במין שימור אנאכרוניסטי; אבל גם כעת, לאחר מותה, חיים וזזים החפצים. לגבי השכנים הם רוויי זכרונות מגב' קליין ובעלה ; בשביל הבן הם מיטרד שיש לחסל ביעילות. גן פרחי המשי של גב' קליין ישוב לפרוח בבוטיק יד - שניה, על בחורה מעכסת חפה מכל ידיעה. סיפורי המחזור מנהלים זה עם זה שיחה רב - קולית. הארס מחלחל בדם. האם ניתן להחליף את הדם ? האם תשכתבנה הדמויות את דף א של חייהן לאור דף ב? האם יהיו חייהן רק חזרה כפייתית, מפוררת, של דף ב העומד כולו בסימן דף א הנעדר? ההווה והעבר הם כמו מבט המגיע משני כיוונים בבת - אחת - איך מתמרנים בין הזיכרון, והשיכחה, והצורך לשכתב זמן אחד לאור אחר? האם ניתן, פשוט, לחסל הכל, כבמכירת - החיסול הקומית של שמלות המשי? מה עובר על כרמלה בביקורה אצל אחותה? מה עובר על ריטה בעקבות "התגלית", כשהיא יושבת בבית - הקפה מול הבחור המתאבד שכל חייו נצמדים לאהובתו שקפצה אל מותה? האם הוא אנאלוגי לה, או שמא הוא אופציה שהיא דוחה? נדמה לי שאת הזרקור העיקרי יש להפנות לכיוון אחר, אל הדמות המספרת, לגביה זהו ספר "השתחררות", וזה המהלך החדש שעושה יהודית הנדל בספר זה, שהוא אולי המעולה בספריה. לכאורה המספרת היא רק בת - לוויה אמפטית, עדה למתרחש. אבל תשומת - לב תגלה כי מה שעוברות הדמויות הוא במידה רבה רק בבחינת "כמו", "כאילו", "עלה בדעתי", "היה נדמה לי, אבל אולי רק היה נדמה לי". סיפורי נפשן של הדמויות הם בעיקר הסטה והטלה של המספרת על הבעות - פנים, מבטים, ומשפטים דו - משמעיים. מה שבולט בסיפור השלישי (שבו המספרת מנסה תחילה להבין דברים, מתוך דבריה המבולבלים של ורדינה, ואחר - כך ספק מספרת בשבילה את סיפורה וספק "ממציאה" אותו), קיים גם בסיפורים האחרים. ההתמודדות העיקרית היא זו של המספרת, הגיבורה האמיתית של הספר, השואלת את עצמה "מה אנחנו יודעים על אהובי נפשנו, מה אני יודעת על אבי ועל אמי, מה ילדי יודעים עלי?" כרמלה אומרת: "ההצגה חייבת להימשך'' את רואה, הוא רץ, רץ," אבל רק במיסגרת המחשבות שמדמיינת לה בת - לווייתה המספרת יש לזה, משמעות של הכרעה; והמספרת היא זו שבסוף סיפורה של ריטה מנסה לבטל הכל במוחקה את ההודעה על המזכירה; והיא זו שפורשת מסיפורה של ורדינה כי "כבר אין מתקני שמשיות בעולם"; והיא זו שמעמידה מול האופציה של משיכת המוות אל החיים (ב"תפוחים בדבש") את האופציה ההפוכה - מכירת - החיסול שעושה הבן של גב' קליין, אבל, האם גם את הזכרונות "אפשר למכור במכירת - חיסול"? כך או כך, אין למצוא בסיפורת העברית של השנים האחרונות סיפורים רבים המשתווים ביכולת הכתיבה לסיפוריה של הנדל בספר זה. מ.פ....

8.
ההווה של `הר הטועים` הוא שעות אחדות של בוקר בבית הקברות הצבאי בקרית שאול, אם כי הצירוף ``בית קברות צבא`` מובלע בספר, מורחק. המספרת נוסעת לשם עם זוג חברים ועם חבר נוסף, שאשתו, אמירה, כבר אינה מסוגלת לנסוע. במשך 16 שנים הם נוסעים לשם לטפל בגינות, ``שש עשרה שנה אנחנו מביאים פרחים נמוכים``. הטיפוח הכפייתי של הפרחים, תיאורי הדממה והרוגע כביכול, שברי הדיבור שרובם חזרות הד בין שתיקות - דיבורים צדדיים, מסביב - זה מה שעומד לכאורה בחזית הספר כנקודת המוצא למספרת. גן פורח, נעים, נקי, עם הרבה יופי - אלה מלות המפתח. אין זה ספר על המלחמות עצמן וגיבוריהן, וגם לא על הנשארים, מיד לאחריהן. זהו ספר על אופן קיומם של החיים לאחר שנים רבות, והוא בונה קוסמוס שלם, שכל דמויותיו (מלבד המספרת) יש להן ``שם מישהו`` והן חיות חיים אובססיביים כמו מחוץ לזמן, או בזמן מעגלי של חילופי העונות, כמו הצמחיה, הצבעים, התאורה ונדידת הציפורים. ואין שום ספר בספרות העברית עם צמחיה כה רבת עלילות, עם תיאורים כאלה של כוח הצמיחה. יהודית הנדל חוזרת כאן - מזווית חדשה, המעוגנת בטרגדיה הישראלית - לנושא העומק של `הכוח האחר` ו`כסף קטן`; העצמי והאחר. האחר הנעדר הוא כאן ממשות חיה בתוך העצמי, הוא קובע את חוט השידרה הקיומי של מי שנותר אחריו, את זהותו, את קו השבר שלו וגם את כוחו האחר. העצמי הוא, למעשה, חיים אחרים, וגם להיפך - אלה אנשים שיכולים להמשיך לחיות לפרקים רק כמו מחוץ לעצמם, ``גם כשזה קורה לך הזה כאילו קרה לאחרים``. ורוב האנשים בספר הם חסרי שמות, זהותם נקבעת רק לפי ה``כאן`` של השורות (``אנחנו מכאן``; ``לך יש עץ``) או לפי פעילותם ``כאן`` (האיש עלה אבן, האשה עם מטאטא הקש, עם זר פרחי גן העדן). אין זה ספר של איפוק משכך והסטה אל ``הקליפות``, אל הצדדי הלא רלבנטי או המנוגד. הרעננות הפורחת, האומרת חיים צעירים, היא גם גן שמתפוצץ מבפנים, היופי נוצץ כמו סכינים, ודווקא השקט, החולין והגינון הם שמטלטלים את ספר ומטעינים אותו מתח רגשי רב. כי במסגרת הזאת, של בית הקברות, כל דבר נמשך להיות טאפורה ומקבל משמעות אחרת. מחוט ברזל, או כובע קש קשיח ועד לאשה סורגת שמסיטה את חוט העיניים (``מלא עיניים הר הטועים``). הסטאטיות של ההשקיה והגינון בל תטעה. במהלך הבוקר, המתחיל כ``יום נעים במיוחד``, הכל מתעוות ומסתחרר. אמירה - האם שלא באה - מנוגדת כביכול לאחרים; היא מסלול אפשרי אחר, אופציה הפוכה של תגובה - טירוף מתמכר. אבל המספרת - בכוח המחשבה והזיכרון - מאצילה בהדרגה על המציאות ``השקטה`` שלפניה את הגעש. היא זוכרת פתאום (גם שברים מילדותה שלה), אומרת לעצמה, מנסה לנחש, חושבת על... לא רק שהיא כמעט קוראת לתוך המצב את מה שיקרה לאמירה בסוף, כמי שיודעת ואינה יודעת שהיא יודעת - אלא שהיא גם חושפת בכל הדמויות המבליעות את המהות הנסתרת, את האופציה של אמירה הקיימת בתוכן. זאת העלילה הסמויה, המתוחה; המבט, התאורה המשתנה, זכרונות העבר של המספרת - מספיגים אפילו את הצמחיה בארס המחלחל. וכל זה מביא פאתוס הולך ומשתלט. המספרת מצטרפת לדמויות כידידה אמפאטית, אם גם כסופרת. ``כאשר עבדתי על `הר הטועים` הייתי נוסעת לשם לפעמים`` נפתח האפילוג, ובכך מוכנס נושא חדש לספר: הסופר שדמויותיו האחרות הן הוא עצמו, ושגם הוא - זהותו היא כל האחרים, ``באותה קירבה מיוחדת, שיש רק בין זרים`` - ``וכמוני היא סופרת לאחור, והספירה קצרה``....

9.
"אנשים אחרים הם", ספרה הראשון של יהודית הנדל (ספרית פועלים 1950), אינו מוכר למרבית הקוראים. כיוון שהספר לא היה ברוח התקופה, הימים שלאחר מלחמת העצמאות, סירבה ההוצאה להדפיס מהדורה שניה, והספר כמו נעלם. מכאן חשיבות הופעתו מחדש, המעידה כי כבר מראשית דרכה חרגה הנדל מעולמו הרוחני והאמנותי של דורה. בסקירה ראשונה נראים סיפורי הספר אופייניים לפרוזה "הצעירה" בת הזמן - בסגנון, בעיצוב הריאליסטי ובחלקם גם בנושאים. אולם לאמיתו של דבר הנדל נקטה כבר בסיפורים אלה עמדה סיפורית והגותית מיוחדת, שקבעה הבדל ניכר בינה לבין הסופרים בני דורה והשפיעה גם על עיצוב הסיפורים. למשל, האמירה "אנשים אחרים הם", שעל פיה ניתנה הכותרת של הנובלה המרכזית, מושמעת מפי חייל, פליט השואה, באוזני חייל אחר, אף הוא פליט - עולה. אך האנשים "האחרים" הם בני הארץ, הצברים, גיבוריו של "הסיפור" הישראלי הרשמי בן הזמן. יכולתה של הנדל לראות גיבורים אלה בעד עיני גיבוריה העולים כ"אחרים" - מאפיין את דרכה להשקיף על המציאות לא מן המרכז אלא מן ה"שוליים", ולהפוך את "האחר" (העולה החדש) לגיבור המרכזי המתבונן בגיבורי היום הנורמאטיביים כאילו היו הם "אחרים"? גם כשהנדל מתבוננת במציאות בעד עיניהם של בני הארץ היא תמיד נצמדת לזווית הראות של ה"אחרים": חלשים, פגועים, נידחים, אנשי - השוליים של החברה. בכך היא החלה, למעשה, בפירוקו של המיתוס הרווח ושל ה"סיפור" הישראלי, ובחשיפת הפערים והסתירות שבו. גם אמנות הסיפור שלה מתאפיינת לא בהצגת מציאות סולידית אלא דווקא בהצגת החסר, החסוך, החלל שנפער. מתוך כך היא מתייחדת ברגישויות, שבזכותן נשמרה חיותם ורעננותם של הסיפורים יותר מחמישים שנה לאחר כתיבתם. סיפורי "אנשים אחרים הם" - הם אכן נקודת המוצא ממנה יצאה הנדל לדרכה הייחודית בספרות הישראלית, בה היא הולכת עד היום....

10.
זה התחיל כשיואל, חברו הטוב של רופא הנפש אלחנן, הציג בפניו את יעל, החברה שלו. וכשהתפנתה דירה מול החלון שלהם, עבר אליה אלחנן בעידודו של חברו. מאז, חמש שנים הוא חי את חייהם של יואל ויעלי יותר מאשר את חייו, עקב בסתר אחר דירתם המוארת מחלון דירתו המוחשכת. וכשיואל נהרג בתאונה התאבלו עליו אלחנן ויעל יחד, וכעבור שנה הוא עבר לגור איתה. שנים היה מסתכל משם לכאן, ועכשיו הסתכל מכאן לשם. כשנולד להם תינוק, הם קראו לו, כמובן, יואל (של מי משניהם בעצם היתה ההחלטה?), בבית שוב יסתובב יואל, אבל מיהו "יואל שלי", הילד החי או הבעל הקבור באדמה ? התחלה חדשה, אופק חדש, חיים חדשים של אלחנן עם יעל, אינם אפשריים. הזמן אינו שכחה, התקדמותו היא בתנועת קרוסלה. חייו השניים של אלחנן עם יעלי אינם אלא המשך החיים השניים שהיו לו בדירה ממול, כשיואל היה חי. שהרי במובן מה כל חיים הם חיים שניים, ואדם הוא גם חיים אחרים מחוץ לעצמו, וגם זמן אחר; "וכשהביט ביעלי היה נדמה לו שנפשה רוצה להיות במקום אחר, בזמן אחר, ופניה נראו לו מוכפלים כמו בשברי מראה". כבר התוודענו בכתיבתה של יהודית הנדל אל האחר הנעדר שהוא ממשות חיה בתוך העצמי; אל הכפילות בתוך אדם, המתבטאת בכך שמישהו אחר, לאחר מותו, חי בו, מנהל אותו כמו בשלטרחוק, גם נותן בו איזה כוח, ממלא את ההתרוקנות. אבל ב'טירופו של רופא הנפש' עשתה התמה הזאת סיבוב מרשים של מאה - ושמונים מעלות: הסיפור הפעם אינו של יעלי, אינו סיפור על חייו של יואל, הבעל המת, בנפש מי שהיתה אשתו; סיפור כזה רק מיטל על יעלי - מדימה בידי צד שלישי, אלחנן, המבקש כביכול לסלקו. אם הבעל המת מסתובב לו בבית, הרי זה בעיקר בגלל האובססיה של אלחנן, בגלל הקנאה התזזיתית שלו; מה ש"מקיים" עכשיו את יואל הוא הצורך להיאבק בו, והצורך הזה נולד דווקא משום שהסימביוזה של אלחנן עמו עוד התעצמה לאחר מותו. מהזדהות עם יואל החי עבר אלחנן להזדהות עם יואל המת דווקא משום שאין לו מפלט מעצמו, מן ההתרוקנות שלו, מן המבוך שנקלע לתוכו. הוא, רופא הנפש, המטפל בפציינטים רדופי - עבר, מבין פחות ופחות את הנפש, ביחוד שלו עצמו, ובלי יואל המת יש לו רק דף ריק. וכל הפקעת הזאת נקראת קריאה עוצרת נשימה. מ.פ. "הנדל היא אחת המספרות הישראליות החשובות ביותר - למרות האופנה הספרותית המעמידה במרכז מספרים פחותים ממנה בהרבה, שמורשתם תהיה קטנה לאין ערוך מזו שלה... היא פיתחה פואטיקה של "כוח חלש"... הבעה אמנותית שונה מזו הנהוגה בספרות בטוחה מדי בעצמה... פתיחות וקשב למצוקה האנושית..." (דן מירון)...

11.
12.
13.
המהדורה הנוכחית של הרומאן – שהופיע לראשונה בסוף שנות השישים תחת השם 'החצר של מוֹמוֹ הגדולה' – נערכה מחדש בידי המחברת, שהשילה ממנו מלים רבות, וכך התקבל רומאן שרירי, מאופק ופתוח יותר. הספר, שבשנות השישים היה עשוי להיחשב רומאן חריג על דמויות שוליות, ספרות מינורית בהשוואה לדרך-המלך של הסיפורת באותן שנים – מתגלה, במבט-לאחור, כפנינה; כהתוויית הכיוון וסוג הרגישויות שאליהם פנו מאוחר יותר סופרים כקנז, שבתאי, או קורן. 'החמסין האחרון' הוא סיפורו של קיץ אחד בחצר בחיפה התחתית, ליד הים, המפגישה גלריית דמויות רחבה, מפליטי שואה ועד לילידי המקום זה דורות. במרכז הספר אהבה בלתי-אפשרית בין שאול, צעיר חסר בית, הנודד מחדר שכור למשנהו, לבין תמרה, בת המקום והחוף. תמרה נשואה בשלישית ליואכים, אבל בעצם כמו נשואה עדיין לשני בעליה הקודמים, שעל שמם נקרא החתול שלה, בעל העין הירוקה והעין הכחולה והשם הכפול: גבריאל-מלאכי. הרומאן שלה עם שאול חוזר על דגם הכפילות של חייה. בריאליזם-הפנטסטי שלה, הממזג איפוק ותזזית, מוליכה הנדל שורת גורלות של אנשים בעלי חיים כבויים, שכמו מתהלכים ברישול בתוך חייהם ועם זאת מבקשים להיאחז איכשהו בחיים....

14.
רחוב המדרגות הוא סיפור אהבתם של אברם, בן למשפחה ספרדית משכונת ואדי סאליב בעיר התחתית של חיפה, ואראלה, בתו של קבלן אמיד על הכרמל. אך זהו גם סיפורן של דמויות אחרות מן השכונה: נסים העדין והחולמני; רבקה, אהובת נעוריו של אברם; מלכה שיושבת תמיד על המדרגות וכל יום אצלה הוא היום שנהרג בנה; מוסה סוחר הבדים ואחרים. רומן הביכורים המהפכני, שהעז לגעת בחברת השוליים הישראלית העירונית ואף בישר את אירועי ואדי סאליב (1959), זכה בפרס אשר ברש מידי שלונסקי ככתב יד אלמוני (1954) עוד לפני שראה אור, ומיד עם צאתו (1955) הפך לרב-מכר. יהודית הנדל, ילידת פולין (1926), היא מן הסופרות הגדולות של הספרות העברית וכלת פרס ישראל לשנת 2003. ספרה רחוב המדרגות ראה אור לראשונה בשנת 1955. סדרת עם הספר - פרוזה ישראלית מגישה לקוראים הישראלים את מיטב הספרים מן השורה הראשונה בישראל, עמודי התווך של הספרות העברית המודרנית שהבית הישראלי אינו שלם בלעדיהם. מדור הפלמ"ח ועד שנות האלפיים: הסופרים והספרים בסדרה מייצגים קשת רחבה של תקופות, הלכי רוח ונקודות מבט, ומבטאים את עושרה ואת רבגוניותה של הספרות הנכתבת בישראל בפרט ושל החברה הישראלית בכלל. אלה הם הספרים שעיצבו ועודם מעצבים את ההוויה הישראלית, את השפה ורבדיה, את הזיכרון המשותף ואת התרבות העברית של ימינו. סדרת עם הספר - פרוזה ישראלית רואה אור לרגל 70 שנה לידיעות אחרונות....

15.
במאי 2005 שלחה יהודית הנדל למערכת הספריה החדשה את "אגדת הכינור האבוד" ואת "המקום הריק", ובמכתב המלווה שלה כתבה: "את שניהם כתבתי אחרי המחלה הארורה ההיא, בה גם עמדתי למות, והרופאים הזעיקו את הבן שלי באמצע הלילה ואמרו לו שלא אחיה עד הבוקר, וצריך להכין את הלוויה. "הוא כמובן קיבל באותו לילה הרבה שערות לבנות, ועד היום, כשאני רואה אותו, אני רואה שהמחלה שלי עוד מונחת לו על הפנים. "מה הציל אותי, שנשארתי בכל-זאת בחיים, אינני יודעת {...} – בכל-זאת עובדת כל יום שעות, וכותבת אפילו בזמן שאני אוכלת (בצד ימין הצלחת, ובצד שמאל המחברת, שמא יברחו לי משפטים)"......

16.
17.
18.
19.
20.
21.
22.
23.
24.
תולדות היישוב פרקי שירה בעריכת יהודית הנדל . בהוצאת מחלקת ההסברה של ועד הפועל ...


יהודית הנדל היא סופרת מצוינת, וכתבתי עליה כבר ב"כוח האחר", וכמו בעלה הצייר צבי מאירוביץ, היא משכילה לצייר עבורנו יצירות מופת ממש אבל במילים... המשך לקרוא
34 אהבו · אהבתי · הגב
ועד העובדים שלנו מקיים מדי שנה לפחות שני טיולים לורשה בירת פולין. הטיולים האלה נקראים "טיול שווקים בורשה", כלומר - קניות, קניות ועוד פעם קני... המשך לקרוא
5 אהבו · אהבתי · הגב
הנה מתקרב לו היום הנורא, זה שהתחיל בשעה שתיים בצהריים . גם בחלוף 44 שנים, היום הנורא הזה והימים הנוראים שבאו אחריו הם פצע פתוח שאינו מצליח... המשך לקרוא
24 אהבו · אהבתי · הגב
מעניין אם יש יותר דרכים לספר סיפור אהבה מדרכים לאהוב, בכל מקרה דרכה של יהודית הנדל מתובלת בארומה בלתי נשכחת לחלוטין. על רקע שכונת מסוימות ... המשך לקרוא
6 אהבו · אהבתי · הגב
מול המדף בספריה עלה בי הזכרון כי החזקתי בידי את הספר הזה, סמוך להופעתו בגירסתו הראשונה. אז, בתחילת שנות ה-70' הוא נקרא "החצר של מומו הגדולה" ו... המשך לקרוא
18 אהבו · אהבתי · הגב
המון מחשבה וכשרון הושקע בכתיבת ספר זה. אמנם רק 135 עמודים, אך זו תמצית מזוקקת ועמוקה מלאת כישרון שנכתבה מתוך אהבה ללא גבול. מי שיצפה (כמוני) ... המשך לקרוא
16 אהבו · אהבתי · הגב

עוד ...




©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ