שנת 1940 בספרים

עמוד הספר חף מביקורות ואני תוהה למה ואיך. ישראל זרחי הוא מגדולי הסופרים הירושלמים והר הצופים הוא קלאסיקה עברית ייחודית לזמנה. נדמה שהציונות נוכחת כאן מאוד אך מקבלת תפקיד משני, בעוד חיי הנפש, האינדווידאל שהוא דניאל גפן מהווים את מרכז הספר. נופי ירושלים מהווים רקע ייחודי לתחושת הניכור של דניאל, גני ההר מחד גיסא ומדבר יהודה מאידך גיסא. עתודת הישראליות ונופיו הירוקים של ההר, אלפיים שנות גלות ומדבר יהודה השומם. ובתווך, הפרט המנסה לתת ביטוי לחיי הרוח ולאישיות. ספר מופתי שמציע מבט מפוכח על האידיאל הארץ הישראלי, ועם זאת מלא באהבת הארץ ואנשיה, הדתיים והחילונים. זרחי מתאר את שנות הארבעים של תקופת המנדט בריאליזם מופתי. תוך כדי קריאה אפשר לנשום את אוויר ההרים, ולהתפעל מחדות האבחנה של זרחי, שהשכיל לזהות את מורכבות הזהות היהודית-ישראלית כשעוד הייתה בניצניה. בשיח על גדולי סופרינו שמו של ישראל זרחי לא מועלה מספיק.