ביקורת ספרותית על שתי שלגיות מאת עירית לינור
ספר טוב

---

אני זוכר ילד אחד בספריית בית הספר מנופף בספר הזה וקורא בקול "רק מהכריכה הזאת בא לי לקרוא!" חבל שזה הרושם הראשוני, שכן כידוע אין צ'אנס שני לעשות רושם ראשוני. אבל למי שאינו עבד לרשמים ראשוניים ויכול להמשיך הלאה ללא משוא פנים - ממתינה חוויית קריאה מיוחדת.
את הקול הייחודי של עירית לינור כבר למדנו להכיר, הקול העצמאי, החוצפן, הבלתי-מתייפייף ושובר המוסכמות שכל כך אהבנו ב"שירת הסירנה" ובימי הטור של לינור ב"הארץ". בשנים שחלפו מאז ש"שתי שלגיות" יצא לאור, הקול הזה כבר הפך למיינסטרים, אומץ וננקט על ידי אין ספור כותבות ויוצרות ולכן כנראה שהיום כבר קשה להעריך אותו באותה מידה.
אסנת שטיבל היא צלמת תל אביבית צעירה, ולמרות שהסיפור המסופר מפיה עשוי ללמד על אישה עצמאית ותקיפה עם ראייה עולם צינית ומפוכחת - לא כך הסביבה שלה רואה אותה. שאר העולם רואה בחורה עכברונית, נחבאת אל הכלים, בעלת דימוי עצמי נמוך; כל הדברים שאסנת סוחבת כמו תרמיל רגשי מימי התיכון שלה, בהם היתה הילדה הדחויה והאנורקטית הכרוכה אחרי מלכת הכיתה ומאוהבת בסתר באחד הנערים המקובלים. היא מעולם לא התגברה על הטראומה של ימי התיכון.
אסנת בסך הכול עשתה את עבודתה כשנשלחה לצלם תמונות לכתבה על משפחת תעשיינים עשירה משועי-הארץ, ולא תיארה לעצמה שזה יוביל אותה לסגירת מעגל ולהתעמתות עם כל המטען הזה. לאט לאט היא מגלה שהמשפחה הזאת קשורה לעבר שלה; אבל לפני כן היא תגלה סודות אפלים מאחורי החזות המשפחתית המושלמת, מאבקי כוחות פנימיים וסטיות שהולכות לעומק ולרוחב. סודות שרק ילכו ויתרחבו, ויגיעו לשיאן ברצח של אחד מבני המשפחה.
ב"שתי שלגיות", עירית לינור בחרה להלביש את הקול שלה הפעם במבנה של סיפור מתח; עלילת רצח שבמרכזה עומדת "המשפחה המעוותת", קונספט ידוע ומוכר בספרות המתח שמאחוריו עומדות מיתולוגיות העולם. אבל לראות בסיפור זה עלילת רצח פשוטה תהיה טעות. זה, כאמור, אחד מהספרים האלה שבהם קולה של הסופרת מאפיל על הנרטיב עצמו, והעיקר הוא לא סדר ההתרחשויות או מבנה העלילה. זה לא ספר על רצח במובנו הביולוגי, אלא על החור בעולם שמשאיר רצח; החור בעבר של הגיבורה. ספר על סגירת מעגל, על סיפורה של הילדה הדחויה והחלום שלה להפוך לנסיכה כמו שלגיה. או, כמו שהמשורר רוני סומק קרא לזה – "נקמתו של הילד המגמגם".
חייבים לומר מילה על בחירת הכריכה. אולי זה משהו שנועד לסנן קוראים ביקורתיים? לא ברור. אבל למען הסר ספק, זו לא המשמעות של הכותרת "שתי שלגיות", זה רפרנס הרבה יותר עמוק שיתברר רק בסוף הספר.

» ביקורות נוספות של אביב
» ביקורות נוספות על שתי שלגיות