מי מאיתנו אינו סוחב איתו כל מיני שאלות וחידות לא פתורות (שלא לומר טראומות) מגיל ילדות? כאשר מדובר בילדים שהם דור שני לשואה, החידות והשאלות הן לעיתים כבדות משקל. הספר מעורר את השאלה גם אצל מי שלא גדל בבית של ניצולי שואה: האם באמת אנו יודעים הכל על הורינו ומה עבר עליהם בחייהם?

זה הנושא העיקרי בספרה של <mark>ליזי דורון</mark>. זהו סיפורה של הילדה עליזה אשר אמה ניצולת שואה ומגדלת אותה לבדה. כל ניסיונותיה של עלי

ספר עוצר נשימה
איני בא ממשפחה של ניצולי שואה ועם זאת לא הנחתי את הספר מידי ודחיתיט עיסוקים אחרים.
נתחיל מצורת הכתיבה , <mark>ליזי דורון</mark> היא סופרת מתח וכזו כתיבתה כאן על נושא שאינו בלשי.
הדמויות על מורכבותןנפרשות לאט לאט וכל אחת מציגה את המטען שלה והרציונאל להתנהגותה.
אין בספר צודק ואשם אלא דמויות פגועות, כואבות ומנסות לחיות ולבנות.
ולמרות זאת אין כאן קינה של תשעה באב אלא מין יצר חיים חיובי.
הספר

בקורת על הספר
"ויום אחד עוד ניפגש" מאת - <mark>ליזי דורון</mark>

גיבורת הספר שהינה כיום סופרת כבת 55 לוקחת אותנו למחוזות ילדותה כאשר לאורך כל הספר מתחילתו ועד סופו היא מחפשת את האבא הנעלם שלה ואנו מבינים שכל האנשים מסביבה כולל האמא שלה מסתירים ממנה את האמת. ברור שהסופרת משתמשת באביה הנעלם כדי להכניס אותנו לנושא עמוק והוא ההתמודדות הקשה שעברה על הדור השני של ניצולי השואה.
אכן מדובר בבעייה רצי

את ספרה הראשון של <mark>ליזי דורון</mark>, "למה לא באת לפני המלחמה", קראתי לפני כשבועיים והתלהבתי מאוד. ראיון עם הסופרת בעיתון רק גרם לי לרצות לקרוא את הספר הזה יותר. כשהשגתי אותו לבסוף, חיסלתי את הספרון מלא הרווחים ובעל הפרונט הגדול בכשעתיים.

הסיפור מסופר מנקודת מבטה של דורון, וכמו בספרה הראשון, גם כאן היא מספרת על חייה המוקדמים – אלא שהפעם הספר מזגזג בין ימינו לבין ישראל של שנות החמישים, שתושביה המבוגרים

את סגנון הכתיבה של <mark>ליזי דורון</mark> בספריה הקודמים אהבתי יותר. לוקח מעט זמן להכנס לספר, אך משלב מסויים הוא ממריא וסוחף, נוגע בנקודות רגישות של רבים מאתנו בני הדור השני לאו דווקא פולנים או בכלל ילדים להורים / הורים לילדים...
<mark>ליזי דורון</mark> מביאה כאן אוטוביוגרפיה בדרך מיוחדת בנגיעה לעתים מרומזת, לעתים מרחפת עם מעט הומור ולעתים חודרת וכואבת.
מתובל בלא מעט משפטים מעניינים, חכמים ומעוררי מחשבה.
מומלץ!

"היא כל כך אוהבת את השואה." כתוב בעמוד 175 בספר, ואני אוהבת את המשפט הזה, שאולי מתמצת את כתיבתה/חייה של <mark>ליזי דורון</mark>? רק לה הפיתרונים. בכל אופן, ספר ממש טוב, מרגש, ובעיקר - מציאותי, מה שמוסיף לו רובד של חשיבות בעיניי. אני מודה שלקח לי כ-50 עמודים להתחבר אליו, ההתחלה היתה כמו בסרט טוב, מעט איטית מדי עבורי, אבל כשנכנסתי - אז נכנסתי. זהו סיפרה השני של <mark>ליזי דורון</mark> שאני קראתי ואני מרגישה שאני אוהבת אותה,

ספריה של <mark>ליזי דורון</mark> הם ממבט זכרונות וראיית עולם של דור שני לשואה ,אשר גדל בשכונת פריפריה , הדור הראשון שבא משם תלוש, חרד, לא מאמין בחיים ,ומנסה לגונן באופן נחרץ על ילדיהם-הדור השני, באופנים שמגיעים לחנק , אבסורד,פחד,ושתיקה בקרב הדור השני.בספר הזה יש בו את כל האלמנטים הנל. מאחר וקראתי לפני כן את ספרה האחרון "אנחנו עוד נפגש " שהינו ספרה הכי ביוגרפי של המחברת,גליתי כל כך הרבה קווי ממשק בין הספרים בצי

ההצגה "למה לא באת לפני המלחמה" מאת המחזאית עינת ברנובסקי ע"פ ספרה המרגש של <mark>ליזי דורון</mark>, תעלה בתאטרון באר שבע ב6 בנובמבר.
את ליזי (בת דמותה של <mark>ליזי דורון</mark> עצמה) תגלם השחקנית הצעירה יעל איתן (חטופים) ואת הלנה, אמה, תגלם השחקנית שירי גולן(הו אלוהים- הקאמרי,קן הקוקיה, המון רעש על לא כלום, הכל אודות חוה- תאטרון באר שבע).
לכל מי שאהב את הספר צפויה חויה מרגשת.
רפי ניב
מנהל אומנותי
תאטרון באר שבע

סקירה מאת פרופ. עמיה ליבליך

לפני ימים אחדים פורסמה רשימה שלי ב"הארץ -ספרים" על ספרה של <mark>ליזי דורון</mark> "ויום אחד עוד ניפגש". הספר האוטוביוגרפי הזה עוסק בחוויותיה של הגיבורה, 'דור שני' לשואה, המנסה לגלות את עברה ובעיקר את נסיבות היעלמותו של אביה. בעוד שזוהי העלילה המרכזית בסיפור, חידה הנותרת עלומה, טענתי בהערותי לספר כי לא רק בני דור שני לשואה חסרים פרטים מדוייקים על מוצאם ועל דמויות הוריהם, אלא שכול