אפילו לרגע אחד לא התכוונת להרוג אותו.
שמך מאט האנטר. אתה בן עשרים. גדלת בפרבר של המעמד הבינוני העליון בצפון ניו‑ג`רזי, לא רחוק ממנהטן. אתה גר באיזור העני יותר של העיירה, אבל זאת עיירה אמידה למדי. הוריך עובדים קשה ואוהבים אותך ללא תנאים. אתה ילד אמצעי. יש לך אח בוגר שאתה מעריץ, ואחות צעירה שאתה מקבל בהכנעה את עצם קיומה.
כמו כל ילד בעיירה שלך אתה דואג לעתידך, ובעיקר טרוד בשאלה לאיזו אוניברסיטה ללכת. אתה עובד די קשה ומשיג ציונים טובים, גם אם לא מדהימים. הממוצע שלך 85. אתה לא בעשירון העליון של התלמידים המצטיינים, אבל גם לא רחוק ממנו. רשימת הפעילויות והחוגים שלך מחוץ לשעות הלימודים נשמעת לא רע, כולל תקופה כגזבר בית‑הספר. אתה חבר רשמי בקבוצת הכדורגל ובקבוצת הכדורסל - וזה מספיק כדי לשחק בליגה האיזורית, אבל לא כדי לזכות במילגה כספית. אתה קצת חצוף ומתחכם ושופע קסם אישי טבעי. במונחים של פופולריות, אתה מרחף ממש בשולי המדרגה העליונה. הציונים הגבוהים שלך בבחינות הפסיכומטריות מצליחים להפתיע את כל מוריך.
אתה מסתער על האוניברסיטאות של ליגת העל, אבל הן קצת מחוץ להישג ידך.
הרווארד וייל דוחות אותך מייד. פֵּן וקולומביה כוללות אותך ברשימת ההמתנה. בסוף אתה הולך לבּוֹדאן, קולג` קטן ומובחר בברנסוויק, מיין. אתה אוהב ללמוד שם. הכיתות קטנות. אתה רוכש חברים. אין לך חברה קבועה, אבל קרוב לוודאי שאתה גם לא מעוניין. בשנת הלימודים השנייה אתה מצטרף לנבחרת הפוטבול של האוניברסיטה בתפקיד מגן אחורי. כדורסל אתה משחק כבר מהשנה הראשונה, ועכשיו, עם תום לימודיו של רכז ההגנה, יש לך סיכוי רציני לקבל עוד דקות יקרות על המגרש.
ואז, בדרך חזרה לאוניברסיטה, בין הסמסטר הראשון והשני של השנה השלישית, אתה הורג מישהו.
אתה מבלה חופשה קדחתנית להפליא בחיק המשפחה, אבל אימוני הכדורסל מאותתים לך מעבר לפינה. אתה מנשק לשלום את אמא ואבא ונוסע בחזרה לקמפוס עם דאף, שהוא החבר הכי טוב שלך וגם השותף שלך לדירה במעונות. דאף הוא מווסצ`סטר, ניו‑יורק. הוא בחור נמוך עם רגליים עבות. הוא משחק בהתקפה בנבחרת הפוטבול, ויושב על הספסל במשחקי הכדורסל. הוא השתיין הכי גדול של האוניברסיטה - ומעולם לא הפסיד בתחרות של הורדת בירות.
אתה נוהג.
דאף רוצה לעצור בדרך באוניברסיטת מסצ`וסטס באַמהֶרסט. חבר שלו מהתיכון שייך שם למועדון סטודנטים והם מארגנים מסיבה ענקית.
אתה לא מתלהב מרעיון, אבל אתה גם לא משבית שמחות. עקרונית נוח לך יותר בהתכנסויות מצומצמות, שבהן אתה מכיר את רוב הנוכחים. בבודאן יש כ‑1,600 סטודנטים. במסצ`וסטס יש כמעט ארבעים אלף. עכשיו תחילת ינואר וכפור אימים. יש שלג על האדמה. אתה רואה את הבל פיך בזמן שאתה נכנס לאולם המועדון.
אתה ודאף משליכים את המעילים שלכם על הערימה. אתה תחשוב על זה הרבה לאורך השנים, על הפעולה הפשוטה והאקראית של זריקת המעילים. אם לא היית מוריד את המעיל, אם היית משאיר אותו במכונית, אם רק היית מניח אותו בכל מקום אחר...
אבל דבר מכל אלה לא קרה.
המסיבה בסדר. היא סוערת, כן, אבל יש לך הרגשה שזו סערה מאולצת. החבר של דאף רוצה שדאף ואתה תישארו לישון אצלו בדירה. אתה מסכים. אתה שותה די הרבה - זאת מסיבת סטודנטים אחרי הכול - אבל לא מתקרב לכמויות של דאף. הוא מחזיק את הבירה שלו. הוא מרים את מעילו ומניף אותו אל מעבר לכתפו.
ואז נשפך לו קצת מהבירה. לא הרבה. רק נתז קטן. אבל זה מספיק.
טיפות הבירה נוחתות על מעיל רוח אדום. זהו אחד הדברים שאתה זוכר. בחוץ היה קור כלבים, באיזור המינוס עשר מעלות, ולמרות זאת מישהו לבש רק מעיל רוח. הדבר הנוסף שלעולם לא תוכל להפסיק לחשוב עליו הוא שמעיל רוח עמיד בפני מים. מעט הבירה שנשפכה לא היתה גורמת שום נזק למעיל. שום כתם לא היה מופיע. אפשר היה לשטוף את זה כל‑כך בקלות.
אבל מישהו צועק, "הֵי!"
הצועק, בעל מעיל הרוח האדום, הוא בחור גדול אבל לא ענק. דאף מושך בכתפיו. הוא לא מתנצל. מר‑מעיל‑רוח‑אדום נתקע לדאף מול הפרצוף. זאת טעות. אתה יודע שדאף הוא מתאגרף מצוין עם פתיל קצר. בכל בית‑ספר יש דאף כזה - בחור שאי אפשר לדמיין אותו מפסיד בקרב אגרופים.
וזאת בדיוק הבעיה, כמובן. בכל בית‑ספר יש דאף. ומדי פעם קורה שהדאף שלך מתנגש בדאף שלהם.
אתה מנסה לשים סוף לסיפור בו במקום, מנסה לעשות צחוק מהאירוע, אבל לפניך שני דפוקים חמומי מוח וספוגי בירה, שפניהם הולכות ומאדימות ואגרופיהם מתכווצים. פתאום נשמעת הזמנה לקרב. אתה לא זוכר מי העלה אותה. אבל כולכם יוצאים החוצה אל הלילה הקפוא, ואתה קולט שהסתבכת בצרה רצינית.
בעל המעיל האדום לא לבד. יש איתו חברים.
שמונה או תשעה. אתה ודאף לבדכם. אתה מחפש את החבר של דאף מהתיכון - מארק או מייק או משהו - אבל הוא נעלם כלא היה.
הקרב מתחיל במהירות.
דאף מרכין ראש כמו שור בזירה ומתנפל על מעיל הרוח האדום. מעיל הרוח האדום זז הצידה ולוכד את דאף בראשו בתנועת מלקחיים. הוא תוקע לדאף אגרוף באף. הוא ממשיך לאחוז בו בתנועת המלקחיים והולם בו שוב. ושוב. ושוב.
ראשו של דאף שמוט. הוא מיטלטל בפראות אך לשווא. איפשהו באיזור האגרוף השביעי או השמיני מפסיק דאף להיטלטל. חבריו של מעיל הרוח האדום מתחילים להריע. זרועותיו של דאף צונחות לצידי גופו.
אתה רוצה לעצור את זה, אבל לא יודע בוודאות איך. מעיל הרוח האדום יודע את העבודה ופועל באורח שיטתי, לוקח את הזמן עם המהלומות שלו, ומשקיע תנופה אדירה בכל אגרוף. החברים שלו מריעים לו עכשיו. על כל מטח חזיתי הם מגיבים בקריאות "אווו" ו"אההה" מלאות התפעלות.
אתה מבועת.
החבר שלך חוטף מכות, אבל אתה דואג בעיקר לעצמך. אתה מתבייש בעצמך. אתה רוצה לעשות משהו, אבל אתה פוחד, ממש פוחד. אתה לא יכול לזוז. אתה מרגיש שהרגליים שלך מאבדות את שיווי המשקל ומתרופפות לאיטן. בזרועותיך מתפשטים עקצוצים של אימה. אתה שונא את עצמך על כל זה.
מעיל הרוח האדום מנחית עוד אגרוף היישר בפרצופו של דאף. הוא משחרר את דאף מנעילת המלקחיים. דאף צונח לקרקע כמו שק כביסה. מעיל הרוח האדום בועט לדאף בצלעות.
אתה חבר מהסוג הגרוע ביותר. אתה פוחד מכדי לעזור. לעולם לא תשכח את ההרגשה הזאת. פחדנות. אתה חושב שהשתיקה שלך גרועה מהמכות שדאף חוטף. זו התחושה הנוראה של אובדן הכבוד העצמי.
עוד בעיטה. דאף מחרחר ומתהפך על הגב. פניו מכוסות בפסים של אדום ארגמן. מאוחר יותר תשמע שהוא נפצע קל. פנסים בעיניים וכמה חבורות. זה הכול. אבל כרגע הוא נראה רע. אתה יודע שהוא לעולם לא היה משקיף מהצד ונותן לך לספוג כאלה מכות.
אתה לא עומד בזה יותר.
אתה מזנק מתוך הקהל.
כל הראשים מופנים אליך. לרגע אחד איש לא זז. איש לא מוציא הגה. מעיל הרוח האדום מתנשם בכבדות. אתה רואה את הבל פיו באוויר הקפוא. אתה רועד. אתה מנסה להישמע הגיוני. הי, אתה אומר, זה מספיק. אתה פורש את זרועותיך. אתה מנסה את גישת החיוך המקסים. הוא הפסיד בקרב, אתה אומר. זה נגמר. ניצחת, אתה מודיע למעיל הרוח האדום.
מישהו מתנפל עליך מאחור. זרועות מתנחשלות סביבך, עוטפות אותך בחיבוק דֹב.
אתה לכוד.
מעיל הרוח האדום מתקרב אליך עכשיו. ליבך הולם בחזה כמו ציפור בכלוב קטן מדי. אתה מסובב את ראשך לאחור. הגולגולת שלך נמחצת אל תוך אף של מישהו. מעיל הרוח האדום קרוב יותר עכשיו. אתה מתכופף בניסיון לחמוק מאגרופיו. מישהו אחר יוצא מתוך הקהל. שערו בלונדיני ופניו סמוקות. אתה מניח שהוא עוד אחד מהחברים של מעיל הרוח האדום.
שמו סטיבן מקגארת`.
הוא שולח אליך יד. אתה מפרפר כמו דג ברשת. בחורים נוספים מגיחים לעברך. אתה נכנס לפאניקה. סטיבן מקגארת` מניח את ידיו על כתפיך. אתה מנסה להשתחרר. אתה מסתחרר כאחוז טירוף.
וזה הרגע שבו אתה שולח יד ותופס את צווארו.
האם הסתערת עליו? האם הוא משך אותך לעברו או שאתה דחפת אותו? אתה לא יודע. האם אחד מכם מעד על המדרכה? האם זה היה באשמת הקרח? אתה עוד תחזור לאחור בזכרונך אינספור פעמים, אבל התשובה אף פעם לא תהיה ברורה ומוחלטת.
בכל מקרה, שניכם נופלים.
שתי הידיים שלך נמצאות עדיין על צווארו של מקגארת`. על הגרוגרת שלו. אתה לא מרפה.
אתה נוחת בקול חבטה. החלק האחורי של ראשו של סטיבן מקגארת` מתנגש באבן השפה של המדרכה. נשמע קול, קול נורא של פיצוח מהגיהינום, משהו לח וחלול מדי ולא דומה לשום קול ששמעת אי פעם.
זה הקול שמציין את סוף החיים שלך כפי שהיכרת אותם.
אתה תזכור אותו תמיד. הקול המחריד הזה. הוא לעולם לא יעזוב אותך.
הכול נעצר. אתה מביט למטה. עיניו של סטיבן מקגארת` פקוחות ולא ממצמצות. אבל אתה כבר יודע. אתה יודע לפי הרפיון הפתאומי של גופו. אתה יודע לפי קול הפיצוח המבעית מהגיהינום.
אנשים מתפזרים. אתה לא זז. אתה לא זז במשך הרבה מאוד זמן.
ואז הכול קורה מהר. מאבטחים של האוניברסיטה מגיעים לשטח. ואחריהם המשטרה. אתה מספר להם מה קרה. הוריך שוכרים עורכת‑דין בכירה מניו‑יורק. היא אומרת לך לטעון להגנה עצמית. אתה מציית.
ואתה ממשיך לשמוע את הקול הנורא ההוא.
התובע לועג לך. גבירותי ורבותי המושבעים, הוא אומר, איך קרה שהנאשם מעד כשידיו כרוכות סביב צווארו של סטיבן מקגארת`? האם הוא באמת מצפה מאיתנו להאמין לו?
המשפט לא מתנהל כמו שצריך.
שום דבר לא מעניין אותךָ. פעם היה איכפת לך מציונים וממשחקי ספורט. כמה עלוב. חברים, בחורות, עלייה בסולם הדרגות, מסיבות, התקדמות בחיים, כל הדברים האלה. כולם מתאיידים. הכול התחלף בצליל המזוויע ההוא של הגולגולת המתפצחת על האבן.
במשפט שלך אתה שומע את הוריך בוכים, כן, אבל דווקא הפנים של סוניה וקלרק מקגארת`, הורי הקורבן, הם אלה שירדפו אותך. סוניה מקגארת` נועצת בך מבטים חודרים לאורך כל המשפט. היא בוחנת אותך, לראות אם תעז להסתכל לה בעיניים.
אתה לא מסוגל.
אתה מנסה לשמוע את נציג חבר המושבעים המכריז על פסק הדין, אבל כל הקולות האחרים נדחפים ומפריעים. הקולות לעולם אינם חדלים, לעולם אינם נחלשים, גם כאשר השופט חמור הסבר שולח אליך מבט נוקב ממרום מושבו וגוזר את עונשך. נציגי התקשורת צופים בדריכות. אותך לא ישלחו לכלא קאנטרי‑קלאב רכרוכי לנערים לבנים. לא עכשיו. לא בזמן בחירות.
אמא שלך מתעלפת. אבא שלך מנסה להיות חזק. אחותך נמלטת בריצה מאולם המשפט. אחיך ברני קופא על מקומו.
אתה נכפת באזיקים ונלקח משם. הרקע והחינוך שלך ממש לא הכינו אותך לקראת הבאות. ראית טלוויזיה ושמעת את כל האגדות על מקרי אונס בכלא. זה לא קורה - לא תקיפה מינית - אבל כבר בשבוע הראשון אתה מותקף באגרופים. אתה טועה ומלשין על מי שהיכה אותך. בתמורה אתה מותקף פעמיים נוספות ומבלה שלושה שבועות במרפאה. שנים אחר‑כך עוד תגלה מדי פעם דם בשתן, מזכרת קטנה ממכה ישירה בכליות.
אתה חי בפחד מתמיד. כשאתה חוזר להתערות באוכלוסיית הכלא, אתה מגלה שתוכל לשרוד רק אם תצטרף לגלגול מוזר של התנועה הניאו‑נאצית, "האומה הארית". אין להם רעיונות גדולים או חזון מרשים על פניה ועתידה של אמריקה. הם פשוט אוהבים לשנוא.
אחרי שישה חודשי מאסר אביך מת מהתקף לב. אתה יודע שזה קרה באשמתך. אתה רוצה לבכות, אבל לא מסוגל.
אתה יושב ארבע שנים בכלא. ארבע שנים - תקופת הזמן הממוצעת שרוב הסטודנטים מבלים באוניברסיטה. עוד מעט תהיה בן עשרים וחמש. אומרים שהשתנית, אבל אתה לא ממש בטוח בזה.
כשאתה משתחרר, צעדיך זהירים, מהוססים. כאילו שהקרקע עומדת שוב להישמט מתחת לרגליך, כאילו שבכל רגע עולמך עלול שוב לקרוס.
במובנים מסוימים, כך תלך תמיד.
אחיך ברני מצפה לך בשער. ברני התחתן לא מזמן. אשתו מרשה בהיריון עם ילדם הראשון. הוא מחבק אותך, ואתה כמעט מרגיש את ארבע השנים האחרונות נושרות מעליך. אחיך מספר בדיחה. אתה צוחק, ממש צוחק, בפעם הראשונה זה זמן רב.
טעית לפני כן - החיים שלך לא נגמרו באותו לילה קר באַמהֶרסט. אחיך יעזור לך למצוא מחדש יציבות ונורמליות. לאורך הדרך אפילו תפגוש אשה יפהפייה. שמה אוליביה. היא תעשה אותך כל‑כך מאושר.
אתה תינשא לה.
יום אחד - תשע שנים אחרי שעברת בשער ההוא בדרך אל החופש - תגלה שאשתך היפה בהיריון. אתם מחליטים לקנות טלפון‑מצלמה לכל אחד מכם כדי שתוכלו להישאר בקשר בלתי פוסק.
בזמן שאתה בעבודה, הטלפון הזה מצלצל.
שמך מאט האנטר. הטלפון מצלצל בפעם השנייה. ואז אתה עונה...