“בעוצמות מוגדרות של מצבים קיומיים, ותוך כדי השתנות בחיים ובהתגשמותם, מממש גרינברג את מסע גלותו האוטוסוגסטיבי. הוא פוסע לא רק לקראת גיבוש של נוסח המוטמע על יד שירה מרכזית בזיקה לאדריכלות ולמדעים מדוייקים, אלא בתוך "שבר נוסחה": "וְנַתְוֶה תָּכְנִיּוֹת לְמַלְכוּת הַסָּפֵק./ מִבַּרְזֶל נִבְרְאֶנָּה. מִמִּלָּה. מִמִּסְפָּר./ מִנְּחֹשֶׁת וּדְיוֹ. מֵעֶרְגָּה וּמֵאֵבֶל./ עַל יְסוֹד זִכָּרוֹן שֶׁדָּהָה/ נַצ”