חברון במחזהו של תמיר גרינברג אינה רק מקום גיאוגרפי שתושביו, יהודים ופלשתינים, נלחמים זה בזה עד כלות.
חברון שבמחזה היא מקום מטאפורי, בעל חוקיות משלו. עצי הזית שבו מתעוררים לחיים, האביב משמיע את קולו, והאדמה הזקנה ולמודת הדם – גם לה רצונות משלה.
שתי משפחות עומדות בלב המחזה:
משפחתו של בעז מימון, המושל הצבאי של העיר, ומשפחתו של חאדר כנעאני, ראש העיר לשעבר.
סכסוך הדמים שבין שתי המשפחות פורץ כאשר בנו של חאדר חוזה בהשפלת אביו, ובתגובה מחליט להתנקש בחיי המושל.
ניסיון ההתנקשות נכשל: הכדור הקטלני פוגע בבנו הפעוט של בעז. רחלי, אשת המושל, אינה משלימה עם מות בנה ומסרבת לקברו.
מכאן ואילך מסתחררת העלילה במהירות, נעה בין הריאלי למיתי, ובין המוכר לפנטסטי.
חברון הוא טרגדיה אפית הכתובה בשפת שירה, אשר שורשיה נעוצים בטרגדיה היוונית ואת רוחה היא שואבת מן התנ"ך.
מחזות רבים, דרמות וטרגדיות, היוצאים במחאה נגד המלחמה באשר היא, תופסים מקום נכבד במאגר התרבותי של היצירות הקלאסיות והמודרניות שנכתבו מאז ימי שחר התרבות, וכולם מדברים על חוסר התכלית וחוסר התוחלת של הדם הנשפך לשווא.
חברון בא להוסיף ולצבוע בגוון מודרני-אקטואלי את האמיתות הבסיסיות והברורות כל כך, שכל יצירות האמנות שלפניו ניסו לבטא ולהמחיש - אך הלקח לא נלמד.