ביקורת ספרותית על על הנפש הצמאה מאת תמיר גרינברג

---

בעוצמות מוגדרות של מצבים קיומיים, ותוך כדי השתנות בחיים ובהתגשמותם, מממש גרינברג את מסע גלותו האוטוסוגסטיבי. הוא פוסע לא רק לקראת גיבוש של נוסח המוטמע על יד שירה מרכזית בזיקה לאדריכלות ולמדעים מדוייקים, אלא בתוך "שבר נוסחה": "וְנַתְוֶה תָּכְנִיּוֹת לְמַלְכוּת הַסָּפֵק./ מִבַּרְזֶל נִבְרְאֶנָּה. מִמִּלָּה. מִמִּסְפָּר./ מִנְּחֹשֶׁת וּדְיוֹ. מֵעֶרְגָּה וּמֵאֵבֶל./ עַל יְסוֹד זִכָּרוֹן שֶׁדָּהָה/ נַצִּיב עַמּוּדִים שֶׁהֵם שֶׁבֶר נֻסְחָה" (מתוך "על היש הפיסיקלי" בעמוד 33).
שבר הנוסחה הוא פתרון שמקורו בחלק מן השלם. כמין דגם של שירה פונקציונלית, נבראת הנוסחה של גרינברג מ"פְּסוּקֵי שִׁירָה צְפוּפִים" (בעמ' 7ׂ) אשר כוונתו בהם לסדר תופעות ולשלוט במשמעות: "אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא בְּמִלָּה/ יִמָּצֵא וְיִבְעַר בְּמִסְפָּר,/ הַיֵּשׁ הוּא יִפְחָה שֶׁל הַחֶסֶר,/ הַגַּל אֵינְסוֹפִי וּמוּאָר." ("על היש הפיסיקלי" עמ' 44)
מסתכל בתנודת הים, זורה חול באוויר, דימוייו חותרים להזדהות בתוך הקיום הנמנע של משורר מתיילד בין באשליה ובחלום.
בשיר "פרי" (עמ' 26), הוא שואל מן התפוח ומסיק בראייה אנליטית כי הינו פרי תפל שאיבד מטעמו הגשמי. גרינברג מתחקה אחר תנועה שפועלת בו מפרי "הדעת" המושאל לטבעו של פרי התאווה האסור, ואל מעבר להדמיה של הסיפור המקראי.
בהקבלה צרה יותר, הוא קושר בין שחקני כדורגל ויכולתו של איש רוח, בין העמל בתשוקתו אל חומר מוצק, ואלה אשר על התפוררותו. הטרנספורמציה פועלת בזיכרון של גרינברג, בעיקר, תוך הזדהותו על "אהוב" שמתחלף ב"מת".
כמה למות בעבור תשוקה, גרינברג תר אחר מהות קבועה. הוא חוקר בספרים "עַל אוֹדוֹת חִלּוּפִיּוּתוֹ שֶׁל הַיֹּפִי" ("וידויו של ג. מ." עמ' 9), יודע שבעבודה שרירה, הוא משתומם. תמיהה אל הנער שאליו נפשו צמאה, פירושה שמחה.
בהשלמה לאחר אובדן של ימי תום אולטימטיביים, בבלימה זהירה של דחף, מעבד גרינברג את אבלו לנוכח אסון של גאות מפורסמת בנהר הסיין. בתוך ערים מתות שהשראתן התרבותית קפואה; בבית שבו השר חבוי בהעדר מאהבה, בצימאון לחלב טהור וליין של תשוקה; בחדר שאפשר להציץ בו מבעד לחלון אל תנודות נפשו הרחוקה - בתוך סממני אווירה סטראוטיפיים המתווים אל כיסוי המציאות, הוא מכיל את המקום באופן צפוי ואנלוגי לכל מוביליות תרבותית. ראה, איך הוא מיקם את רצועת החוף המוגנת של ערים ישראליות כ"כפר סבא ...נתניה" בהדרה לערים מתות של ציויליזציה חילופית, לכאורה, וכן איך שירתו "בונה" בית חולים, כנסייה, ספריות, בדומה למה שהומלץ מן המשנה האסתטית (בשיר "שירה") של חזי לסקלי, ז"ל.
מבעד למחבר לשוני של שירה מרכזית לשעתה, צירוף המילים "בטוחה לעד", לדוגמה, משתקף ביחס ל"פתאומית לעד" של אלתרמן או ל"נפרדות לעד" של רחל. גרינברג מעיד שוב על כמיהה חסרת פשרה שרומזת דרך הקובץ כולו, על דרמה המתחוללת בנפשו.
בהבעה שנונה, ותוך תנועה חפה מתנגודת, הוא אוצר בשימוש חוזר שמות סטטיים, כגון: אפלה, עלבון, טהור, יפעה, שפעה, יפחה.
באלתור המכוון להשתחררות איכותית מיחסי בן - אב ולהדחקת האבל, בסטרקטורה פילוסופית, הצורה נענית להפריה אקספרימנטלית. כשם שירו הארוך והמרכזי "על היש הפיסיקלי", גרינברג תובע את עלבונו בתוך תנועה של חומר הנוכח אל מול גילויי כוח אינסופיים.
בטווח של דיבור מטה־לשוני, חומק בלב, הוא מרצה על הקיום ותכליתו. "חוצב רסיסים מן הקיר" (ביאליק), מתבונן בריס שנותר אצלו מן האהבה (גולדברג) ומכלכל את האש כדי שלא תכבה, למשל, מבן שלא נולד (רחל). כל מאמץ שהוא צובר אל מהותו של היופי החסר, משתלם בתודעה מושאלת מיסודה.
הטקסט של גרינברג נושא אמירה אפקטיבית צורנית על זמן וריתמוס הממלטים את הזיכרון מעל פני השכחה, כבתוך מה שעשוי להתקבע בזיכרון שאינו אישי או סלקטיבי: "אֶת הַמִּלִּים הַבּוֹדְדוֹת שֶׁעַל אָזְנִי לָחַשׁ, אוֹ לֹא,/ כְּבָר לֹא אֶזְכֹּר." ("תמהני אם הייתה לו דמות" בעמ' 68).

» ביקורות נוספות של שמעון שלוש
» ביקורות נוספות על על הנפש הצמאה