"אני הבן של העיראקים!" הרעים בקולו לפני 15 שנה השחקן יורם טולדנו בתפקיד שמעון מתווך הנדל"ן, על קרן צור בתפקיד מירי - ביתם של ניצולי השואה שכבר הלכו לעולמם והיא מעוניינת עתה למכור את דירתם.
כמו אגרוף בבטן חשתי אז בהצגה "סינית אני מדברת אליך" בתאטרון בית לסין למשמע המשך המונולוג של שמעון והפעם בהפקה החדשה, שוב אותה התחושה. בהפקה המחודשת זהו קובי פרג' בתפקיד שמעון ודניאל גל בתפקיד מירי, אך האגרוף הוא אותו אגרוף והמונולוג בו מספר שמעון למירי דברים שלא היה לה מושג עליהם, שוב הופך את המעיים באכזריות ולא נותן לאיש בקהל להישאר אדיש.
בסבב הקודם ביים את ההצגה עודד קוטלר והפעם זו ציפי פינס, הגברת הראשונה אם לא של התאטרון בכלל אז של תאטרון בית לסין לבטח. עבודה מעולה עשתה הגב' פינס, כמו גם צוות השחקנים. אני מתקשה לזכור מתי ראיתי לאחרונה את לימור גולדשטיין על בימת התאטרון, בהצגה הזו היא נותנת תצוגת משחק נהדרת. פשוט מדהימה.
למרות שחלפו לבטח 30 שנה מאז נכתב המחזה על ידי סביון ליברכט, הוא עדין רלוונטי כמו פעם ונוגע בבעיות שכנראה ימשיכו להעסיק את החברה שלנו: גזענות ואפליה, פערים ועלבונות עדתיים, יחסים במשפחה, הטראומות של בני הדור השני לניצולי השואה וכיצד הם מנהלים את חייהם בצל הטראומה של הוריהם, וכמובן חייהם של הניצולים עצמם.
עד כאן זו היתה ביקורת תאטרון.
הרושם העז שהותירה עלי ההצגה, חייבה אותי גם לקרוא את ספרה של סביון ליברכט הנושא את אותו שם. כאן ציפתה לי אכזבה רבתי, לא בגלל שלא מדובר בספר טוב, אלא מכיוון שהסיפור "סינית אני מדברת אליך", מחזיק בערך חצי מהמחזה והחצי השני הכל כך דרמטי, זה אשר מכה בבטן הרכה, אינו נכלל בגרסת הספר.
אך אם נניח לסיפור הספציפי הזה ונתייחס לשבעת הסיפורים האחרים שבספר, הרי שבהחלט מדובר בספר טוב. החומרים עליהם כותבת גב' ליברכט, לקוחים כולם מן החיים והם כתובים בשפה עשירה וקולחת. הסיפורים כולם מספרים על מפגשים בין אנשים, על אהבות, נטישות, התמודדות עם אובדן, הישרדות בתקופת השואה, וכל אלו בפשטות וברגישות.
אין לי ספק כי כל מי שקרא ואהב את ספריה האחרים של סביון ליברכט, יאהב גם את זה. למי שלא ראה את ההצגה, אני מאוד ממליץ קודם לקרוא ורק אז ללכת לתאטרון.
4 כוכבים רק בגלל האכזבה מההשוואה בין הספר להצגה.














![העולם של אתמול [מהדורת 2012]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers101/1015541.jpg)



