בודדה במערכה

בודדה במערכה

בת 21 מארץ החלומות




» דירגה 0 ספרים
» כתבה 1 ביקורות
» יש ברשותה 0 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני שנה ו-2 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני ארבעה שבועות
» קיבלה 5 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של בודדה במערכה

ביקורות ספרים:

מוצגות 1 מבין 1 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

למען האמת, עבר הרבה זמן מאז שקראתי את הספר. אבל אני עדיין זוכרת קטעים מסוימים, ואני זוכרת במיוחד את תחושת ההזדהות הנוראית ... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 8 חודשים




מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

את עוברת כרגע תקופה קשה, כפי שהרבה אנשים עוברים. דיכאון הוא מחלה. בשביל להירפא את צריכה עזרה מקצועית ותמיכה מהאנשים הנכונים. אני רואה במה שכתבת את הנכונות להתגבר ואני מאמינה שתעשי זאת בשבילך ובשביל בנך. נגעת לי בלב.

גם כתיבה, דרך אגב, היא סוג של תרפיה.

מאחלת לך המון הצלחה ובריאות 3>
נכתב לפני ארבעה שבועות
עוד קצת. אולי הוא יחזור. אולי הוא שכח משהו. אולי, אם הבחורה תפרוץ בבכי עכשיו, הוא יכנס ויראה אותה ככה: שיער מסולסל שלא טופל כראוי לאחר מי הכלור של הבריכה, עיניים אדומות, מוטרפות, אף מנוזל, דמעות שלא מפסיקות ויבבות, וברגע שהיא תתחיל, היא לא תוכל להפסיק,והיא תצעק עליו שילך. היא תעשה הכל כדי להבריח אותו, כי היא לא תוכל לסבול את המחשבה שהוא יהיה איתה וינסה לעזור. היא תצרח ותכה בו ותפגע בו.
זה התחיל מהמחשבות, הטירוף הזה. מחשבות שמזינות את הפחדים והחששות והפגמים בביטחון. מחשבות שצוברות תאוצה עם כל רגע שעובר. הגוף לא מתפקד כראוי. הראייה מטושטשת. היה כל כך קשה להעמיד פנים. לחייך אליו, לומר, "אני פשוט עייפה."
היא פורצת בבכי עכשיו. קוברת את פניה בידיה ומרגישה באצבעות קרות מלטפות את הריק בבטנה. היא ממהרת לחדר האמבטיה. מסרקת את שיערה בעודה מייבבת. מנסה להיראות יפה ככל שמצבה מאפשר לה. כעבור שניה היא מוותרת. פניה נפוחות ואדומות. היא רצה אל דלת החדר במלון. נועלת. אם ידפוק בדלת, יהיו לה כמה שניות לנגב את פניה וללבוש חיוך לא אמין.
עכשיו היא חופשיה. להישכב על הרצפה ולמרר ולתת לדמעות המלוחות כמו הים לנזול אל פיה.

נכתב לפני חודש
אני מרגיש כאילו הבטן שלי היא בור ללא תחתית. אני מדמיין שאני מחדיר את ידי פנימה, אל תוך הריקנות המעיקה הזו, ועורי נחתך מהאוויר הקר. אני במיטה. שוכב מתחת לשמיכה וחושב על כל הפעמים בהם אמרו לי לא. לא, אני לא מעוניין במערכת יחסים. רק דבר אחד אני רוצה ממך. זה כל מה שתקבל.
כי אני אמנם בחור יפה, גאה לתפארת, אבל אני אף פעם לא מספיק. לא מספיק מעניין. לא מספיק בטוח בעצמו. לא מספיק שפוי. אני בסך הכל גוף ופנים יפות ועיניים עצובות שלא מזיזות לאף אחד.
נכתב לפני 4 חודשים
הוא לא מרגיש אשמה. היא יכלה לראות זאת בעיניו. הוא הביט בה כאילו היא האשמה. עיניו בהקו ברוע אותו הכירה בעבר. נשען על דלת הדירה המסריחה אותה חלקו, מתפוררת וישנה בדרום תל אביב. גבוה, יפה, ומסריח מאלכוהול, מסיגריות, ומבושם של אישה אחרת.
"אין לך מה לומר?" היא שאלה. היא שנאה אותו - וזה כל מה שהרגישה. היא ידעה מה יבוא אחר כך. שיברון הלב. הכאב. היאוש המוחלט, הבור השחור שישאב אותה מטה, למקומות אליהם מעולם לא הגיעה, לא משנה כמה פעמים היא חשבה שגרוע מזה לא יכול להיות. הוא שנא אותה גם, היא ראתה. רצה לפגוע בה.
"מה את רוצה שאומר?" הוא אמר בשקט.
הם הכירו בתיכון. הוא היה מציק לה. קורא לה בשמות. קורץ אליה כדי לראות אותה מתכווצת. מפיץ עליה שמועות. גורם לה לסבל בו אין טעם להתעמק.
הם הכירו שוב בקורס משחק.
זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, וגם לא אהבה ממבט שני.
אך לילה אחד של שיכרות, שהוביל - לא, לא לשם, לפחות לא בהתחלה - לשיחה בה חשף בפניה את רגשותיו, והיא את רגשותיה. הוא לא בכה באותו לילה. אך הריקנות בעיניו הייתה כה אומללה בעיניה שהיא לא יכלה אלא לרחם עליו. ובעקבות כך, לסלוח לו, ובהמשך - להתאהב בו.
וכעת, כעת היא הייתה אמורה לצרוח. לצעוק - להתפוצץ מרוב זעם - אבל השנאה התישה אותה. לכדי בובה שחוטיה נקרעים לאט, שרגליה עומדות לקרוס. לא היה בה כוח. היא רצתה לרצות להיאבק. לצעוק. לפגוע. אבל היא אפילו לא אהבה אותו. רק שנאה. ואולי גם בזה.
"מערכת היחסים בינינו לא בריאה כבר הרבה זמן," הוא אמר. "עדיף ככה."
היא שתקה. והוא צעק. צעק עליה כי היא שותקת. כי עיניה ריקות. "רואה, אפילו לא אכפת לך!", "את בגדת בי גם, בגלל זה את לא מגיבה, נכון? בגדת בי עם עידו?"
היא שתקה. לא בכתה. לא זזה. רק רצתה לישון. שליבה יפסיק לפעום מן השנאה. שראשה יפסיק להסתחרר. רצתה שילך.
והיא חשבה שהיא הייתה צריכה לדעת. הם אף פעם לא היו בסדר, שניהם יחד. הייתה ביניהם אנרגיה מוזרה. טעונה. בין אם לטובה או לרעה. אולי בגלל זה היא חשבה שהם מושלמים זה לזו.
אבל מדובר בה ובו. זה לא היה מצליח לעולם.
נכתב לפני 5 חודשים
את סי פגשתי במסיבת שחרור של חבר שלי מהצבא. שמו היה עודד, אבל לא היה אחד שלא קרא לו עודדי. הוא היה קטן כזה, נמוך, אפילו נמוך יותר ממני. היו לו פנים עגלגלות, הרבה נמשים, ועיניים גדולות כאלה, תמימות. הוא גר בשכונה יוקרה במרכז, בבית שכמותו אף פעם לא ראיתי במציאות, אחוזה, עם שלוש קומות, שתי בריכות, אחת מקורה לחורף והשנייה בחוץ, על יד מגרש הכדורסל.
זה היה לקראת הקיץ, בתחילת אפריל. מזג האוויר היה שרבי. מאות צעירים (אני חושב שרובם בכלל לא הכירו את עודדי) נהרו לביתו של עודדי והתנחלו בכל פינה. פנים הבית היה נעול - ראיתי כמה בחורים שיכורים מנסים לפרוץ את הדלת האחורית ללא הצלחה.
אני הגעתי לשם בסביבות ארבע אחר הצהריים. עדיין היה חם, אבל נעים יותר. חיפשתי את עודדי בין המוני החוגגים. מוזיקה אלקטרונית פעמה באוזניי. כשהגעתי לאזור הבריכה, נדהמתי מכמות האנשים.
בסופו של דבר מצאתי את עודדי ואת שאר חבריי מהצבא. הם ישבו עם כמה שתי בחורות. סי הייתה אחת מהן. היא הראשונה ששמתי לב אליה. השנייה הייתה רזה מדי, עם פנים צרות ואף מחודד, עיניים קטנות ולא נעימות. סי הייתה יפה מאוד, עיניים כחולות גדולות, שיער ארוך, רטוב ובכל זאת זוהר באדום תחת השמש. היא לא הייתה רזה מאוד, אבל היא הייתה סקסית, עם רגליים ארוכות מלאות נמשים. היא חייכה אלי בנימוס, חיוך שחשף שיניים לבנות וישרות, מעוררות קנאה.
לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה. אפילו לא ניסיתי להסתיר את זה. התברר לי שהיא בת דודה של עודדי. היה לה קול נורא מעצבן. גבוה, צורמני. אבל לא היה לי אכפת. לא הקשבתי לדבריה.
אחרי חצי שעה אזרתי אומץ ושאלתי אותה אם בא לה לשחות איתי קצת. היא חייכה, היססה לרגע. בסוף היא הסכימה.
המים היו נעימים. צללתי והגחתי מהמים. פרעתי את שיערי ככלב, טיפות ניתזות על פניה של סי, והיא צחקה בקול. היה לה צחוק מעצבן, כמו הקול שלה. היא צווחה כמו כלב ים - אבל היא הייתה כל כך יפה בזמן שעשתה זאת.
"שיואו, איזה מפגר אתה!" היא צווחה. צחקתי. העזתי ושחיתי קצת קרוב יותר.
"את ממש מוצאת חן בעיניי," אמרתי לה. נשמעתי בטוח בעצמי, למרות שבפנים הבטן שלי התהפכה. היא חייכה חיוך רחב.
"שמתי לב." היא הקניטה. חייכתי אליה.
"נו, ואני מוצא חן בעיניך?"
"בואנה, אתה מהיר," היא משכה את הזמן. לא לחצתי עליה. הרמתי גבה, חייכתי כאילו אני כבר יודע מה התשובה. אבל לא היה לי מושג אם היא מעוניינת או סתם משחקת משחקים.
"כן, אתה מוצא חן בעיניי," היא אמרה.
חייכתי חיוך רחב. כמעט התנשפתי מרוב הקלה. רציתי לנשק אותה באותו רגע. לא עשיתי את זה, כמובן.
צללנו קצת. פתחנו את העיניים במים. היא נראתה כמו בת ים, עם כל השיער האדום סביבה, והעיניים הכחולות הנוצצות. שיחקנו במשחקים של ילדים קטנים. מי מצליח להישאר כמה שיותר מתחת למים. עשיתי לה פרצופים והיא הייתה נחנקת ומיד עולה אל מעל פני המים. ואז ניסינו להטביע זה את זו.
בסופו של דבר ישבנו בפינת מגרש הכדורסל. דיברנו.
זאת אומרת, היא דיברה. על ההורים שלה ועל הבריונות שעברה בתיכון ועל החרדות שלה. בכל פעם שהתחלתי לספר על עצמי היא קטעה אותי, מבלי לשים לב. היא דיברה כל כך הרבה - והעניין שלי בה ירד מרגע לרגע. אני זוכר שייחלתי שתשתוק כבר.
ואז פתאום היא נישקה אותי.
לאחר מכן, כאשר שכבנו על הדשא, בבגדי ים, מביטים בשקיעה שהסתננה אלינו מבעד לענפי העץ תחתיו שכבנו, היא אמרה לי, "אז מה, עכשיו אתה החבר שלי?"
התיישבתי בבהלה. נעצתי בה מבט, כדי לראות אם היא צוחקת או לא. עיניה הכחולות ננעצו בי, מלאות רצינות, חשש. תחושת אשם החלה להתפשט בבטני, דוקרת ובלתי נסבלת. רציתי לקום ולברוח משם.
היא התיישבה. "מה, אתה רציני?" היא כמעט בכתה, "ככה עשית לי קטע? למה סתם אמרת שאתה מעוניין בי?"
"אני באמת מעוניין בך," שיקרתי.
"נו, אז מה הבעיה?"
נשמתי עמוק. התכוונתי לומר לה שזה מוקדם מדי להצהרות. בואי נכיר זה את זו קודם. אבל כבר הספקתי להכיר אותה. החלטתי כבר - אני לא רוצה להיכנס איתה למערכת יחסים. אז מה יכולתי לומר? ששיניתי את דעתי? זאת בת דודה של עודדי, נזכרתי בבהלה. אמרתי לעצמי, שאני אמשוך את זה לקצת זמן. בשביל לא לפגוע בה, בשביל שעודדי לא יאשים אותי שניצלתי את בת דודה שלו.
"אין בעיה," שיקרתי לה, וחייכתי חיוך רחב, והיא החזירה לי חיוך זוהר, ומשכה אותי אליה אל עוד נשיקה.
זה היה לפני שבועיים. מאז ראינו אחד את השנייה כמעט כל יום. היא תמיד רוצה שאדבר איתה בטלפון אחרי. היא מדברת ומדברת, מספרת בדיחות לא מצחיקות ואני צוחק כדי לא לפגוע בה, ותוך כדי אני מרגיש שאני מתחרפן - מהזעם שאני מרגיש, מחוסר האונים, מהתחושה הזאת, שאני חנוק.
אתמול היא אמרה לי, "אתה יודע, תום, לא צריך שניפגש כל יום, לא?" וכמעט התפוצצתי מרוב זעם. הרי אני לא יזמתי את כל הפגישות האלו. בכלל לא רציתי שניפגש! היא נעצה בי עיניים יפות שלמדתי לשנוא. ואני חייכתי אליה, חיוך שמסתיר כל זעם כלשהו, חיוך שכבר בא לי טבעי.
"וואי, איזה יופי שאת אומרת את זה," אמרתי, "גם אני מרגיש ככה, פשוט לא היה לי נעים להגיד."
ואז היא פרצה בבכי. הודתה שהיא אמרה את זה רק כדי לראות איך אני מרגיש כלפיה. אמרה שהיא מאוהבת בי בטירוף, ושנשבר לה הלב שככה אני מרגיש. חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני מת עליה.
"אבל אתה מאוהב בי?" היא כמעט צעקה.
אמרתי שכן.
אני מחכה לה עכשיו מחוץ לבית שלה עם האוטו של אבא שלי. אנחנו ניסע ללונה פארק. אני רוצה להקיא. אני מרגיש כאילו אני עומד להתפוצץ. אני רואה אותה עכשיו, פוסעת לכיווני, קורנת מאושר. אני רוצה לקחת גז ולנסוע משם. לא לראות את הפרצוף שלה יותר.
אבל היא כבר פותחת את דלת האוטו ונכנסת פנימה. "מה קורה, חיים שלי?" היא מנשקת אותי.
בא לי למות.
נכתב לפני חצי שנה
אתה שונא אותו.
פעם הייתם חברים טובים. בלתי נפרדים.
עכשיו אתה לא יודע איך הוא מרגיש כלפיך.
אבל אתה שונא אותו, שונא אותו כל כך, שנאה מייסרת, שמשתכנת בבטנך ולעתים עולה אל גרונך כמו קיא, ולפעמים אתה לא מסוגל להתאפק כשאתה ליד אנשים, ואתה מדבר עליו, והמילים נפלטות החוצה ללא כל שליטה, ולאחר מכן אתה יושב בחדרך, קבור מתחת לשמיכה, מתבייש בעצמך, ושונא אותו יותר.
אתה לא שולט בזה. המפלצת בתוכך הולכת וגדלה, ניזונה משנאה חסרת מעצורים. כל דבר שקשור בו גורם לך לרתוח, וכל דבר איכשהו קשור אליו אצלך, כל דבר מזדיין, וכשאתה פוגש אותו אתה צריך להיות מנומס, להעמיד פנים שכל זה לא קרה.
ולהעמיד פנים שאתה לא פגוע - שהחור בבטן שלך לא גדל כל יום, שאתה אדיש כלפיו - שאתה לא שונא אותו כל כך כדי לכסות על הלב השבור שלך - וכמה אתה רוצה לפגוע בו כפי שהוא פגע בך, ואתה יודע שלא משנה מה תעשה, זה לא יקרה, כי אף פעם לא היית חשוב לו כפי שהוא היה חשוב לך.
ואתה חושב - שמשהו לא בסדר איתך - בגללו -
והוא נעץ בך מבט קר ואמר:
"קשה לי להיות חבר שלך. אתה מקנא בי מדי."
וזה היה הדבר הנורא ביותר שהוא יכל לומר לך.
כי זה היה נכון - אבל לא רק. היו גם רגעים אחרים. של לילות מעורפלים מאלכוהול וקולות צחוק המפלחים את דממת הרחובות השקטים - של שיחות וסודות הנלחשים לקול הצרצרים והממטרות, כאשר כל תנועה שלו הורגשה על המיטה בחדרו, ולעולם לא הרגשת קרוב כל כך אל מישהו - של הומור גס ודוחה שרק שניכם חלקתם - וכשהוא אמר לך את זה חבטת בו -
גם אז הוא הביס אותך. הצמיד אותך לקיר וצעק עליך להירגע. כאשר זרועותיך נירפו בין אצבעותיו הבטת בעיניו הפראיות, בדם הזולג מאפו.
"אתה לא נורמלי," הוא אמר.
וגם זה נכון.
נכתב לפני חצי שנה
אני מצטערת. כל כך, כל כך מצטערת. אני מצטערת על הסבל והתסכול שאני גורמת. אני מצטערת על הכל. אני מרגישה רע, אין לך מושג עד כמה. אתה חייב להאמין לי. אני מרגישה כאילו מנסים לקרוע את בטני מבפנים עם טלפיים חדות והלב שלי - הוא הורג אותי - פועם כל כך חזק - כאילו אצבעות חזקות מוחצות אותו, והוא מנסה להימלט, וככה אני מרגישה, שאני מנסה להימלט - מעצמי, ממך, ממה שעושה לי טוב. אני מפחדת לאבד הכל כל הזמן, אני כל כך מפחדת, כל רגע אני מרגישה כאילו אני עומדת להתמוטט מרוב בעתה, כאילו הכל עומד להילקח ממני בדרכים האכזריות ביותר - אני רואה הכל בראשי, כמעט בכל רגע נתון, ובכל הטוב הזה, רגעי האושר הם קצרים, מציפים אותי ועוזבים באותה מהירות.
אני לא רגילה. אף פעם לא אהיה מי שאתה רוצה שאהיה. אתה תבין את זה בסופו של דבר. אין לי סיכוי.
אז אני אומרת לך שזה לא עובד. שאנחנו לא מתאימים. שאני לא מרגישה שאני מאוהבת בך יותר - וכמה יפה אני משקרת, ואיך עיניי נשארות יבשות - והבטן שלי נקרעת לגזרים ולבי נשבר לרסיסים - ואני אוטמת את עצמי מהצעקות שלך וכשאתה עוזב אני מרשה לעצמי לבכות.
נכתב לפני 8 חודשים
הצלחת לבטא בדיוק מהמם את מה שקורה לכולנו
נכתב לפני 9 חודשים
זה היה לילה קר בתחילת דצמבר, כשראיתי אתכן. התעוררתי בשעה שלוש בבוקר. למרות שהתנור קרטע, נשימתי התערפלה מולי - האוויר היה קר כקרח. בחוץ, השלג כיסה את הכל. לא היה דבר מלבד יערות והרים מושלגים. היינו באמצע שום-מקום.
בדרך כלל, כשאני מתעוררת מסיוט, הסיוט עדיין בראשי, טרי. אני עדיין חצי בתוכו כשאני מתעוררת. עוברות כמה שניות עד שאני חוזרת למציאות. אבל אז, לא זכרתי דבר, מה שנשאר טרי הייתה המצוקה בבטני, פעימות לבי החזקות, הפחד בגרון. הייתי חסרת מנוחה.
התהפכתי במיטתי. את חדרי חלקתי עם שתי תלמידות נוספות. שתיהן היו חברות טובות אחת של השנייה. אני לא אהבתי אף אחת מהן. הבטתי בהן דרך החשכה, הקשבתי לנשימותיהן העמוקות, קינאתי בהן.
הייתי חייבת לקום. תחושה שהזדחלה בתוכי, אימה, מתח, משהו בלתי נסבל, מייסר, שכמו קרעה את בטני בעדינות, הכריחה אותי לקום, לעשות משהו, לפני שאשתגע. לבי השתולל. קיללתי בשקט כשכפות רגליי היחפות נפגשו עם רצפת העץ הקפואה. מיהרתי לנעול את המגפיים שלי - לא טרחתי לשים גרביים, והתחושה הייתה מחוספסת, מלוכלכת, לא נעימה, אך עם זאת, אלו היו מגפיים שנועדו לחורף כמו זה - חטפתי את המעיל שהגיע עד ברכיי מהרצפה על יד הארון, ופתחתי את הדלת באיטיות, למרות שניסיתי להיות שקטה, היא חרקה ברעש, עושה דווקא, אך לא חיכיתי לראות אם אחת מהשתיים התעוררו. יצאתי, השארתי את הדלת פתוחה, שכל הקור ייכנס לחדר, שיקפאו.
לא היה מקום מסוים שרציתי ללכת אליו. חשבתי לרגע על המגדל הנטוש, מקום בו היינו מעשנות ושותות בלילות הקיץ, צופות בשמיים הזרועים כוכבים דרך החלון הצופה על מבני הפנימייה העתיקים ועל ההרים, אבל ללכת לשם במזג אוויר כזה היה התאבדות. החלטתי שפשוט אלך לאן שרגליי יקחו אותי. אתן למחשבות להתרוצץ. ארגע.
הלכתי מהר. האוויר הקר צרב את עורי. אור הלילה הקלוש חדר פנימה דרך החלונות במסדרונות האפלים, שהיו מכוסים כפור. הייתה לי תחושה מעיקה. הגברתי את קצב הליכתי. שרירי רגליי החלו לכאוב, ולמרות הקור, הרגשתי בזיעה מצטברת מתחת לבגדיי. התחלתי להתנשף. נשימותי הדהדו באוזניי. צעדיי המהירים תאמו לפעימות לבי.
ואז עצרתי.
עבר רגע עד שהבנתי מה אתן עושות. אותך זיהיתי ראשונה. את הגבוהה מבין השתיים, הבולטת מביניהן. שיערך השחור נח על עורך החיוור, אצבעותיו הארוכות ליטפו את פניה של הנערה האחרת, שהייתה כהה יותר, פחות נינוחה בעמידתה. היא עצמה את עיניה לקולך, נמוך ומפתה, ואני קפאתי במקומי, צופה, ועיניך הכחולות הבזיקו לעברי, זוהרות בחשכה כעיניי חתול, ניצוץ של רוע בוהק בהן - הנערה האחרת פקחה את עיניה, וכאשר סובבה את ראשה לעברי, הזדעזעתי לראות את עיניי שלי נעוצות בי באימה.
אני האחרת דחפה אותך בבהלה. היא התנשפה בבהלה, נעצה בי, ואז בך, עיניים מלאות אימה. "אל תספרי לאף אחד," היא - אני - אמרה לי, עיניי זוהרות וקולי רועד, "בבקשה."
לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לנשום. הבנתי את התחושה שהעקה עלי, את האימה שהשתלטה עלי מאז שהתעוררתי, כי לא התעוררתי, הייתי עמוק בתוך סיוט. התבוננתי בעצמי, ובך, שהבטת בשתינו בחיוך.
"היא לא תספר," אמרת. קולך היה רך, מלטף, מקפיא. עיניך ננעצו בשלי. "תלכי לישון. אני כבר אטפל בה." קרצת. כאילו שתינו חלקנו בדיחה משותפת. נשימתי נהפכה כבדה וכבדה יותר, סמיכה ולבנה כשלג באוויר. היית יפה כמו שדה, ואני האחרת נראתה קטנה ובלתי נראית לעומתך, נערה מפוחדת וקלה לתמרון. היא הביטה בי בעיניים שהיו שלי ומבט שהיה דומה אך שונה ממני - עיניי הפצירו בי, התחננו לעברי, ואז היא הסתובבה והלכה. הבטתי בגבי נעלם בחשכה.
נשארתי איתך. חייכת. התקרבת אלי, נעמדת קרוב, והאוויר השתנה, הקור הסתחרר סביבי במהירות. הרמת את אצבעותייך הארוכות, החיוורות, נגעת בפניי. הן הרגישו כמו סכינים. נרתעתי.
"למה אני חולמת את זה?" שאלתי אותך.
עינייך זהרו בשעשוע.
"את יודעת למה," אמרת.
אולי אני יודעת. ואולי זה היה רק סיוט חסר משמעות.
כדאי שאחזור לישון.
נכתב לפני 10 חודשים
הקוראים:

הביקורות האחרונות של בודדה במערכה שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. במרחק נגיעה / קרטיס סיטנפלד למען האמת, עבר הרבה זמן מאז ... המשך לקרוא Mira לפני 8 חודשים
2. במרחק נגיעה / קרטיס סיטנפלד למען האמת, עבר הרבה זמן מאז ... המשך לקרוא רץ לפני 8 חודשים
3. במרחק נגיעה / קרטיס סיטנפלד למען האמת, עבר הרבה זמן מאז ... המשך לקרוא איזבל לפני 8 חודשים
4. במרחק נגיעה / קרטיס סיטנפלד למען האמת, עבר הרבה זמן מאז ... המשך לקרוא בוקסטור ירושלים, מרכז כלל, יפו 97, ירושלים; 02-6241342 לפני 8 חודשים
5. במרחק נגיעה / קרטיס סיטנפלד למען האמת, עבר הרבה זמן מאז ... המשך לקרוא yaelhar לפני 8 חודשים



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ