הספר הוא סיפור חברותם הכמעט בלתי אפשרית של תלמיד תיכון וקשישה, על מערכת היחסים שמתפתחת ביניהם, על סירובה לשתף אתו פעולה בהתחלה, ועל הידידות המופלאה – איך לא – שבסופו של דבר מתפתחת ביניהם.

על גבי העטיפה הקדמית של הספר נכתב שהוא "רומן מרגש על ידידות חד פעמית, משמעות החיים ואינטימיות החורצת את הלב". למעט התיאורים "מרגש" ו- "חורצת את הלב", הייתי אומר שזוהי הגדרה די מדויקת של הספר, ובזה מתבטאת לדעת

איילה בורחת עד ניו-יורק כדי להבין שניו-יורק לא מחכה לה ובעיקר כדי לחזור הביתה ולהרגיש שלמה יותר עם המורכבות המשפחתית שכן מחכה לה, בתל-אביב, בסבלנות אין-קץ.

היא גם בורחת מאמא שלה רק כדי להבין שהיא לא יכולה בלעדיה, וגם נמלטת מעצמה כדי להתבונן באיילה מהצד – זרה מבפנים וזרה מבחוץ.

כתיבתה של <mark>מיה סביר</mark> ממגנטת בעוצמתה העדינה, כיאה לשם הספר.
אין כאן פאתוס או סחיטה רגשית מאולצת.
המינון כל-כך נכון וכל-

רומן מיוחד,סיפור מסע בלתי אפשרי על חיבור נפשי בין זקנה לבחור צעיר בתיכון.
<mark>מיה סביר</mark> מתארת בטכניקה מעניינת זקנה דעתנית ,קשוחה מאד עם מבט קדימה וחוסר יכולת להתנתק מעברה.
לזקנה זאת יש כח משיכה אדיר שנובע מיכולת מנהיגות סוחפת,יכולת מילולית ושליטה מחושבת היטב בהופעה שלה ובמראה החיצוני שלה.

הזקנה מגלמת באישיותה שחקנית ראשית עם אור חזק שכל הסובב אותה נמשך אליה או ליתר דיוק מרותק אליה.
הספר כולל צפיה

יש מפגשים בחיים שלא היו מתקיימים לעולם . כמו המפגש בין עמרי , תיכוניסט בן 17 , ואירן קשישה גאוותנית הממעטת לבוא בין אנשים , ובאופן כללי - די חסרת סבלנות לעולם בכלל ולאנשים בפרט .
עמרי , תלמיד במגמת קולנוע , צריך לצלם סרט כחלק מפרויקט לימודי .
עמרי מחליט לצלם את הסרט במועדון הקשישים השכונתי , וכך מגיע עמרי ערב אחד למועדון , בסיומו של משחק ברידג' , ופוגש לראשונה באירן.
כבר במפגש הראשון בין השניים

אני לא סומכת על סופרים ישראלים. בכלל לא. אלו שפגשתי/כנראה גם אפגוש מהסאגות שאני רגילה לקרוא, רגילים לאכזב אותי.
לא. אני לא מכלילה. הספרות הישראלית כנראה שונאת אותי, או שהספרים האחרונים בספרות הישראלית בשנים האחרונות ממש גרועים!
חוץ מהחטופה מאינדקר (אני חושבת שככה מאייתים את זה T_T), אבל זה ספר מופת, ובעצם, היחיד מהז'אנרים האהובים עליי שהצלחתי לקרוא. בעברית כמובן.
לא בא לי שתתנפלו עליי, אז פשוט

רוב האנשים בארץ לא קוראים בכלל. מדובר בשישים או שבעים אחוזים מהאוכלוסיה. גם זה רק הערכות, כי בסקרים מהסוג הזה אנשים נוטים לשקר. גם לעצמם. מתוך הארבעים האחוזים הנותרים, חלק מעדיפים לקרוא בשפת אמם, שאינה עברית. עוד אחוז ניכר מכריז בגאווה שהוא "לא מתחבר לספרות עברית", וחלק קורא, אבל רק את הקנונים החשובים: עוז, גרוסמן, שליו. אם ככה כל שנותר הוא לכתוב על זה שיר:

אחדים אוהבים ספרות עברית
אם לא נדבר

אני פותחת מחברת. יש בה ציורים אורבניים נקיי קוים ועדינים, פיסת עולם קטנה שנלכדה ביד מיומנת.
אני ממשיכה לעמוד הבא, פרק ראשון- אילן. השפה פשוטה, מינימלית כמו הציורים. הכל מאוד נקי, מתומצת ומדוייק.

והנה המשפט שקנה אותי וגרם לי לקנות גם את הספר הזה, אחרי כל הספרים שכבר קניתי החודש בכל מבצע אפשרי...
"אילן היה סקרן,
כי המתנות שסבא מביא שונות ממתנות של אנשים אחרים.
צריך להתרגל אליהן ושהן יתרגלו אל

זהירות ספויילרים

אני חושבת שכבר הרבה זמן לא חשתי כזו אמביוולנטיות לגבי ספר.

רוב הסופרות הישראליות (וגם הלא-ישראליות) כותבות נורא מתקתק. נורא מעושה. כמו הצגה גרועה. ולכן, כשהתחלתי לקרוא את הספר, כשהחלו לצוץ מתוכו תובנותיה המיוחדות של אירן על החיים, חשבתי לעצמי: "או, סוף סוף סופרת ישראלית צעירה שכותבת טוב. שלא שוקעת לתוך קלישאות, שכותבת בצורה אותנטית ואמינה".

ברבע הראשון של הספר חשבת

בתור אדם שלא טורח לקרוא רומנים כאשר התחלתי לקרוא את הספר הזה הרגשתי כאילו המילים שבו הופכות למיליוני ידיים זעירות המושכות אותי אל תוכו של הספר הקסום הזה.

תכירו את עמרי, בחור בן 17 בערך שחושב יותר מידי על החיים יחסית לנער בגילו, הוא מחפש משמעויות, מחפש את האמת ומחפש את הסודות שהחיים האלה מחביאים. כמו כן, תכירו גם את אירן, אישה מבוגרת, חולה בלוק<mark>מיה</mark> שלא נותנת לחיים להוריד אותה לשאול, היא אינה מתבי