“אני לא סומכת על סופרים ישראלים. בכלל לא. אלו שפגשתי/כנראה גם אפגוש מהסאגות שאני רגילה לקרוא, רגילים לאכזב אותי.
לא. אני לא מכלילה. הספרות הישראלית כנראה שונאת אותי, או שהספרים האחרונים בספרות הישראלית בשנים האחרונות ממש גרועים!
חוץ מהחטופה מאינדקר (אני חושבת שככה מאייתים את זה T_T), אבל זה ספר מופת, ובעצם, היחיד מהז'אנרים האהובים עליי שהצלחתי לקרוא. בעברית כמובן.
לא בא לי שתתנפלו עליי, אז פשוט נסכם שאני, אישית, לא סובלת את מירב הספרות הישראלית.
הסופרים הישראלים שמתמקדים בספרות בני נוער, הם בעלי נטייה לחשוב שהם יודעים ה-כ-ל בנוגע לבני נוער (נטייה שיש גם לאמא שלי), שבגלל שהם היו כאלה, אז הם בטוח מבינים אותם. ומה גם? יש להם נטייה לחשוב שכל בן נוער רוצה להתאבד/לא להיות פה/למות/משהו-לא-מזוהה.
הנה שלושה השקפות בספר שבאו וחזרו אצל כמה מהדמויות (ההערות בסוגריים הן ההשקפות שלי לעניין, אה, וסליחה אם אתם חושבים שההשקפות שלי מזלזלות, הכל בהומור בריא :O):
א. אני ילד רע שעושה צרות אבל עמוק בפנים יש לי לב! יש לי נשמה! (בחור, אתה ערס. לערסים אין נשמה)
ב. אני מקובלת (פקאצה. מממממממממממממממממממש פקאצה) שיש לי כמה חברות... אבל הן לא מכירות אותי. אף אחד לא מכיר אותי. אני יותר מזה. גם הן יותר מזה! (אתן כל הזמן אומרות שטויות, נראה לכן שמישהו באמת ייקח אתכן ברצינות??)
ג. אני מקובל. אני חתיך. אבל משהו לא מסתדר לי מאז שהחברה שלי השתנתה. אז החיים שלי מושלמים, אין לב שבור, אין התגרשות של הורים, אין תאונה או מחלה או כלום, ואני פשוט עצוב קצת! (אני אחסוך מכם את ההשקפה המלאה בקללות)
אה, ויש גם את ההשקפה הנדושה של האני-לבד-ובלתי-נראית-והייתי-רוצה-להיות-כמוהם. אבל אני אחסוך מכם כמה דפים של קללות.
אם מישהו מתחיל את הספר עם הבעה מסוימת, היא בדרך כלל משתנה. תדמיינו אותי מתחילה ספר בהבעה אדישה, ואז לאט לאט הפנים מתעקמות וקולות סלידה יוצאות מהפה שלי.
אני אחסוך מכם את הקטע עם הקללות. אבל במהלך קריאה של פחות או יותר חצי מהספר, אני עדיין מבועתת שעשיתי איזה שלושים אלף הפסקות, לעזאזל, הספר הזה כל כך לא שווה את זה!
אני תוהה לפעמים מה המאפיינים שהורסים את הספרות הישראלית שאני מוצאת.
הנה לכם התשובותT_T
א. המחשבה המעצבנת והיכולת להכליל חלק שלם של אוכלוסייה (וכן, אני מדברת על בני נוער, אבל לא רק).
ב. הנטייה התמימה להאמין שלכולם יש נשמה טובה (וסליחה על האמירה שלי לגביי הערסים, אבל אני עדיין לא סובלת אותם).
ג. עוד נטייה שלהם לגרום לכולם להיות מסכנים ועצובים ומדוכאים.
ד. להכניס סלנגים לתוך המחשבות העצובות.
ה. להכניס סלנגים לתוך כל מחשבה אפשרית.
ו. לשים קללות לא במקום.
ט. ד+ה גורמים לי לרצות לקלל.
י. סטיריאוטיפים. ולי היה סיפור שהשתמשתי בו בסטיריאוטיפים, אבל נחשו מה, הוא היה הומוריסטי (שלהם לא) ושבר את הקיר הרביעי, ואם אתם לא יודעים מה זה, תבדקו בויקיפדיה!
והיי, נחשו מה, כלללללללללללל הרשימה הזה (וכן, אני יודעת שלא היו שתי אותיות. כי ז' זה גס וח' זה חטא ^_^ [סליחה, לא התאפקתי. תאשימו את דארקי!]) נכללת בספר הזה. מה שמשלב לתוך יצירת מופת (NO)
KILL ME NOW, PLEASE
אין בי רצון לחיות עוד @__________@
(אני צינית, אל תתקשרו לרשויותT_T)
אוקיי, אז כן. ואתם יודעים למה אני ממש שונאת את הסעיפים ד+ה? כי מי לעזאזל אומר "אהלן" בימיינו?! (אחרי שהלכתי עם אמא שלי אתמול באמצע כתיבת הביקורת, אני מבינה מי אומר אהלן - אמא שלי)
אז עזבו. מי כותב אהלן בימיינו??
אה, ויש שם גם מלא מאפיינים אחרים של ספר גרוע שיכולים להופיע גם בספרים מחו"ל. למשל, יותר מידי סימני קריאה אחרי סימן שאלה, כמו זה - ?! אני יודעת שכיף לכתוב את זה, אבל עדיין! או התעלמות ממשית מהדמות שסביבה כל הסעה - יואב (לפחות עד החלק שאני קראתי) ומהעיקרון של הספר.
וגם, כמו רובבבבבבבבבבב הספרים הישראלים האחרים שקראתי, הם מתעסקים במעבר מילדות לבגרות.
לעזאזל, הם בני ארבע עשרה-חמש עשרה! לא נמאס לכם?!
אולי אני כל כך עצבנית ומתנהגת כאילו אני במחזור (אני לא. לפחות נראה לי שאני לא@_@) כי אני ממש מאוכזבת מהספר. היה לו כל כך הרבה פוטנציאל. אף פעם לא קראתי ספר על בריחה מהבית (משהו שרציתי וחשבתי לעשות הרבהההההההה פעמים), וזה הראשון. ובסוף מסתבר שפעם בחמישים עמודים יש לנו מבזק חדשות מהבחור שברח מהבית!
וכן, אני מודעת לזה שהתקציר נשמע כמו ספר ילדים גרוע - והאמת? אני אפילו לא חושבת לזלזל באיטיליגנציה שלהם, כי תמיד היא יכולה להיות גדולה. אז אני פשוט אכתוב ילדים קטנים בנפש - אבל אל תאשימו אותי. זה כוחם של האולסטארס על הכריכה (שגם אותה אני אבקר עוד רגע. או כמה רגעים).
עכשיו הגיע הזמן לרשימה של מילים שלדעתי האישית לא כותבים בשום פנים ואופן ובשום מצב בעולם בספר מודפס או בספרות בכלל אלא אם רוצים שאני ארצח אתכם. ואם כן - לא חכם. חלק מהמילים אפשר בתור השפה של הדמויות, אבל זהו. וצירפתי לשם גם מילים שלא נכתבו, עד איפה שאני קראתי, לפחות@_@:
סבבה. אהלן. זין. שיט. אח שלו, אח שלה, אח שלהם, אח שלי, אחי, אחותי, וכל המשפחה המורחבת. יאללה. סוף הדרך. נשמה. סחטיין. קריזה. תכלס. דה (אני מצטערת, אנשים רוסיים באתר :O אבל אתם חייבים להסכים שזה לא במקום-_-). הופה. וואלה. כונפה. אשכרה. וכל סוגי ה-יא למיניהם - יא סטלן יא אידיוט יא אהבל. פוקסיונר/ית/ים. מעפן. קיצר. קיציץ (תנו לי להקיא רגע). בוא'נה. וואטאבר. צומי.
ויש עוד הרבה. אבל בכללי, האלו של החתיך בסדר עוד איכשהו, כי אין מצב שיכתבו בספר יפיוף. אני לפחות מקווה שאין מצב.
עכשיו אני ארד קצת על הדמויות.
אז ככה. בספר יש ארבע פקאצות שקוראות לעצמן ריבוע. הן קוראות לכל אחת מהן "צלע". זה קטע ממש דפוק, כי הייתי בטוחה שפקאצות חושבות שבריבוע יש שבע צלעות ולא ארבע.... עד שקראתי את הספר הזה -_-
כן, ומשם יש את המשמה הזאת שרוצה שייקחו אותה ברצינות. סליחה, אבל אני לא מבינה איך. אתם יודעים למה לא? כי אני אישית, לא מסוגלת לקחת את לובשות הורוד הזנותיות האלו, שחצי עירומות רוב הזמן, ורוקדות באפשרות הראשונה שיש להן, ואוהבות לרדת על אנשים ולהתנהג כמו נחשים ולומר מילים מטופשות, וגם לעוות את השפה העברית (כן, גם אני מעוותת את השפה העברית. אבל לא בצורה כזאת T_T) בצורה בלתי נסלחת ברצינות.
עכשיו לקטע ההוא של הילד הרע.
אז הוא ערס שרוצה למות מסיבה נסתרת ועל הדרך הורס את הלימודים שלו. אתם יודעים מה? שילך לעזאזל! הוא יכול להיות מסוגל להפסיק ללכת מכות ולהתנהג כמו שההורים שלו רוצים. אז שיפסיק לעשות את החיים שלו יותר קשים ממה שהם, ויעשה משהו! אידיוט. רואים שיש לו שכל, אבל הוא מתעקש לא להשתמש בו.
כנראה הוא חושב יותר מידי על דקירות -_-
והמקובל. פה בא לי להרביץ למישהו.
איך יש לו את הזכות להתבכיין שהכל בחיים שלו מושלם??>< ההורים לא גרושים, הוא מקובל, אין ירידות בבית ספר, יש לו אויב אחד. אחד!! והחברה שלו שהוא לא אהב עזרה אומץ ונפרדה ממנו במקום שהוא יעשה את העבודה הקשה.
הוא בר מזל ומתבכיין?? בא לי לתת לסופרת מכה שתשבור לה את כל השיניים. לא כל בני הנוער בכיינים, וגם אם כן, לא בצורה כזאת!
וכן, אוקיי, הבנו, הוא מרגיש אשם.
הדבר היחיד שלא הבנתי, הוא למה???
אה, וגם הילדה הבלתי נראית.
כן, אני מכירה את זה. אבל לעזאזל, בחיים לא הייתי עושה משהו כזה. לנסות לשנות את המראה שלי בשביל להתקבל? אף פעם. אולי לשנות את המראה שלי כי אני רוצה להיות אימו, או פקאצה, או לא משנה מה. אבל לא בשביל להתאים את עצמי לחברה.
צריך להתקשר לפסיכולוג, לילדה אין אישיות.
לסיכום בקטע של הדמויות - הסופרת חושבת שבני הנוער שטחיים, שכל אחד מהם חייב להיות מדוכא, עצוב, או להרגיש רע בגלל משהו. שאנחנו חסרי אישיות, ושתמיד חייב להיות את ההוא/היא שעצובים בגלל שהם לבד, אבל בדרך כלל הם חסרי עמוד שדרה ויעשו הכל כדיי להתקבל.
וגם, גם שמשהו רע שיכול לגרום לאחרים לצחוק עליהם יקרה, הם יהיו עצובים כי הם לא קיבלו תשומת לב.
פשוט... לעזאזל.
והכריכה! הקטע של הכביש דווקא יפה. אבל השם לא קשור, והנעליים הצהובות מכערות, אבל יוצרות מסתורין.
אל תתנו לזה להשלות אתכם T_T
אז ככה.
הספר הזה רדוד, שטחי, ומוציא את בני הנוער באור רע. הוא חושב שילדים בכיתה ט' - עוד מעט י' - הם בגנון, ושהם לא התבגרו. ובנוסף הוא מנסה לקחת ולחקור לעומק פקאצות, ערסים, וכו'. הוא מוציא את בני הנוער כחסרי עמוד שדרה. הכתיבה שלו מלאה בסלנגים שהורסים את הקריאה והוא מנסה להתעמק על הדברים הלא נכונים. והכריכה דפוקה.
ואת זה הסקתי מקריאה של 150 (?) עמודים.
ולא המשכתי, כי אני לא מסוגלת עוד.
אני לא יודעת אם יתבעו אותי על זה, אבל - בבקשה, אל תקראו אותו, אני מתחננת T_T
ואל תחשבו אפילו על לקנות אותו. בזבוז של מקום על המדף.”
