“**** זה ספר איום ונורא. באמת. למה ילדים אוהבים אותו? אולי כי יש בו בעלי חיים ואין בו היגיון. לילדים אין היגיון. כמו נוף ושוקולד מריר, כל הקטע של היגיון פשוט לא עובד עליהם. לא, אני לא מתכוון לחיות מדברות, זה באמת בקטנה. הרי בכל סרט אנימציה בחמישים שנה האחרונות יש חיות מדברות. אבל למה שהחיות יגורו בבית, לא משנה באיזה צבע של תריסים ווילונות? ולמה שהאריה יתייעץ עם הג'ירפה על משהו? ולמה יהיה”

“מיץ פטל. אין מי שלא מכיר את השם הזה: מורות, גננות, תלמידים, ילדים ומי לא. הבעיה האמיתית היא לא איך קוראים לו אלא איך הוא נראה, מיהו בכלל המיץ פטל הזה. וזאת אף אחד לא יודע. על כן, אריה אחד וג'ירפה אחת מוכנים למנוע מכם את הסבל שבאי ידיעה ומנסים לגלות את התשובה עד שלבסוף הם מגלים למרבה ההפתעה שמיץ פטל הוא בסך הכל ארנב. לא פחות ולא יותר. ניתן להגדיר את הספר הזה בקטגורית 'מותחן לפעוטות'. הנה, כך:”

“*ברוח הספר אנסה לכתוב ביקורת נונסנסית* ---למי שלא יודע, נונסנס, או בשמו העברי אי-גיון - הוא בעיקרו אמירה או כתיבה של סדרת דברים חסרי פשר בטון רציני - ממש כאילו היה מדובר בהשתלשלות הגיונית לחלוטין! על אף שנדמה שלכתוב אי-גיון זהו הדבר הפשוט ביותר בעולם (ועל כך ביקורתו המומלצת של אלון דה אלפרט) - אין הדבר כך. על מנת לכתוב קטע אי-גיון מוצלח יש צורך בהמון מחשבה על בנייה טובה של הטקסט, וכמו כן גם בשלי”

“זה כבר אינו ספר לפעוטות. צריך להבין שאריה חייב להסתתר אחרי שיח רחב וגירפה אחרי עץ גבוה. וישנה תעלומה שכמובן לא נענה עליה כדי לא לקלקל את הסוף מי הוא אותו מיץ פטל .המסתתר בביתו. אין לו חברים, משום מה אינו מחבב את האריה אולי יש לו סיבה טובה לכך. גם הגירפה לא בדיוק בליגה שלו. אבל ברמז סוף טוב הכל טוב. לחיה שנהב הכותבת היה רעיון-חמוד וזה הצליח לה. התאורים והדרמטיות מוסיפים חן. הסכום האופטימי משא”

“**** זה ספר איום ונורא. באמת. למה ילדים אוהבים אותו? אולי כי יש בו בעלי חיים ואין בו היגיון. לילדים אין היגיון. כמו נוף ושוקולד מריר, כל הקטע של היגיון פשוט לא עובד עליהם. לא, אני לא מתכוון לחיות מדברות, זה באמת בקטנה. הרי בכל סרט אנימציה בחמישים שנה האחרונות יש חיות מדברות. אבל למה שהחיות יגורו בבית, לא משנה באיזה צבע של תריסים ווילונות? ולמה שהאריה יתייעץ עם הג'ירפה על משהו? ולמה יהיה”

“מיץ פטל. אין מי שלא מכיר את השם הזה: מורות, גננות, תלמידים, ילדים ומי לא. הבעיה האמיתית היא לא איך קוראים לו אלא איך הוא נראה, מיהו בכלל המיץ פטל הזה. וזאת אף אחד לא יודע. על כן, אריה אחד וג'ירפה אחת מוכנים למנוע מכם את הסבל שבאי ידיעה ומנסים לגלות את התשובה עד שלבסוף הם מגלים למרבה ההפתעה שמיץ פטל הוא בסך הכל ארנב. לא פחות ולא יותר. ניתן להגדיר את הספר הזה בקטגורית 'מותחן לפעוטות'. הנה, כך:”

“*ברוח הספר אנסה לכתוב ביקורת נונסנסית* ---למי שלא יודע, נונסנס, או בשמו העברי אי-גיון - הוא בעיקרו אמירה או כתיבה של סדרת דברים חסרי פשר בטון רציני - ממש כאילו היה מדובר בהשתלשלות הגיונית לחלוטין! על אף שנדמה שלכתוב אי-גיון זהו הדבר הפשוט ביותר בעולם (ועל כך ביקורתו המומלצת של אלון דה אלפרט) - אין הדבר כך. על מנת לכתוב קטע אי-גיון מוצלח יש צורך בהמון מחשבה על בנייה טובה של הטקסט, וכמו כן גם בשלי”

“זה כבר אינו ספר לפעוטות. צריך להבין שאריה חייב להסתתר אחרי שיח רחב וגירפה אחרי עץ גבוה. וישנה תעלומה שכמובן לא נענה עליה כדי לא לקלקל את הסוף מי הוא אותו מיץ פטל .המסתתר בביתו. אין לו חברים, משום מה אינו מחבב את האריה אולי יש לו סיבה טובה לכך. גם הגירפה לא בדיוק בליגה שלו. אבל ברמז סוף טוב הכל טוב. לחיה שנהב הכותבת היה רעיון-חמוד וזה הצליח לה. התאורים והדרמטיות מוסיפים חן. הסכום האופטימי משא”