ביקורת ספרותית על עושים היסטוריה מאת סטיבן פריי
ספר מעולה

---

אי שם במדבר בארה"ב מטוס פרטי נוחת, מכונית נוסעת, גלגליה מרימים אבק, והיא נעלמת לפתח בתוך האדמה שנסגר באופן פלא ולא משאיר סימן.
במעבה האדמה, קילומטרים לעומקה נבנתה עיר של מדענים שעובדים על פרויקט "מנהרת הזמן".

אי שם בשנות השמונים, אני הקטן, צופה ב"מנהרת הזמן" ומתחיל רומן מתמשך ומתעצם עם ההיסטוריה המסע בזמן.

היסטוריה, היסטוריה חלופית, אפקט פרפר, ופרדוקסים ממלאים את ראשי ומגרים את דמיוני – מי מאתנו לא חשב לו רק יכולתי לחזור לרגע אחד לתקן איזה שטות שהוא עשה, להתעשר, לחוות שוב, או לשנות את ההיסטוריה!
אינסוף ספרים, סרטים, סדרות וחלומות בהקיץ, חוזרים אחורה בזמן ועושים רק בלגן!

דרך אגב – אני כנראה אעלם אחרי שאכתוב את המשפט הבא, כי הם לא יתנו לי, כי הם לא יעברו על זה בשתיקה, הם יעלימו אותי – אבל אני חייב...

מסע בזמן אפשרי! – לא, לא רק לעתיד כמו שאיינשטיין אמר... אלא גם לעבר. אל תקשיבו לכל השטויות של המדענים, לא אפשרי לוגית וכל השטויות הללו.
הם ינסו להגיד לכם שאם היה אפשר, אז הייתם רואים פה אנשים מהעתיד, שבאים לבקר ולתקן.
ואני אומר נו באמת, זה בדיוק מה שהם עושים רק הם אלא שאומרים לנו שאי אפשר, שלא נתחרפן, ובכלל מכל התקופות שהם יכולים לבקר בהן הם יבואו דווקא אלינו? הרי משעמם פה בטירוף!

טוב נסחפתי,
נחזור לעתיד, או לעבר. בעצם להווה – "עושים היסטוריה"!
ספר מבריק ושנון. לא הכרתי את סטיבן פריי, וגם הכיתוב מאחורי הספר שמזכיר את סרטיו ופועלו לא צלצל לי מוכר – וככה אני אוהב את זה – שאני מופתע לטובה משם שלא אומר לי כלום, וככה בלי ציפייה אני נסחף לכיף עצום.

אהבתי את הכתיבה, את הסיפור, את הפרטים, את שמץ ההיסטוריה, את המתח, את ההומור, ואת התחכום הלא פלצני.
ואיך אהבתי שהוא ניסח במדויק את מה שאני חושב:

"היסטוריה היא התחום שלי.
איזו מין דרך להתחיל, היסטוריה היא כלל לא התחום שלי. הצלחתי איכשהו לעצור את עצמי מלומר שהיסטוריה היא "המקצוע" שלי, ואני מניח שאני יכול להעניק לעצמי בשל כך אי אילו נקודות זכות. היסטוריה היא הייעוד שלי, התשוקה שלי. ואם להיות קצת יותר נאמן לאמת המכאיבה, היסטוריה היא התחום שבו אני מגלה הכי פחות חוסר כשרון. היסטוריה היא, לעת עתה, מה שאני עושה. לו היו לי הסבלנות והמשמעת העצמית, הייתי בוחר בספרות. אני אמנם מסוגל לקרוא את מידלמארץ' או את אוסקר וויילד, או אני לא יודע, את ג'וליאן בארנס או את ג'יי מקאינרני באותה מידה של הצלחה כמו כל קורא אחר, אבל חסר לי אותו חלק של המוח, האונה הנוספת הזאת שקיימת במוחם של כל תלמידי הספרות. האונה שמאפשרת להם להתנתק מהסיפור, ומעניקה להם את האומץ לדבר על ספרים ("טקסטים", כפי שהם מעדיפים לומר) באותו אופן שבו אחרים נוהגים לדון בניסוחיו של חוזה, או במבנהו של התא. אני זוכר איך בבית הספר קראנו בצוותא שיר של קיטס, סונטה של שייקספיר או פרק מחוות החיות. יכולתי להרגיש את הדקירות בתוכי, ורציתי לבכות, רק למשמע המילים. לא יותר ממלילים העוקבים זה אחר זה. אבל ברגע שבו נדרשתי לכתוב את הדבר הזה, הקרוי מאמר, התפתלתי בהתחבטות. אף פעם לא הצלחתי לגלות מהיכן להתחיל. איך אפשר למצוא את הריחוק ואת קור הרוח שבאמצעותם אפשר לכתוב בסגנון אקדמי מקובל על משהו שגורם לך להסתחרר, להתרגש ולבכות?"


פשוט מבריק! כיף צרוף.

» ביקורות נוספות של ניר
» ביקורות נוספות על עושים היסטוריה