את עלילות ודמויות שר הטבעות אני מכיר מספיק טוב כדי לחלוף על פני הכרכים של טולקין בספרייה, ללטף במבט חומד ולהמשיך הלאה מתוך מחשבה של "בשביל מה להתייגע בקריאה נוספת?", ובכל זאת - הצמא לאפוס עלילתי מרובה דמויות שמתאחדות, ומתפצלות ונעות במסע מבריק ומענג על פני עולם (וזמן!) קסום ובלתי מוכר - הצמא הזה היה שם כל הזמן הזה. על מחזור כישור הזמן אני שומע כבר שנים מפי חברים ואחרים, אבל תמיד דחיתי את קריאת הסד

כזה עוד לא היה לי. 4 פעמים שאלתי את הספר מהספרייה ו-4 פעמים החזרתי אותו, ורק כעת, בפעם החמישית הצלחתי לסיים את הספר. בכל פעם הייתי נתקע בערך בעמוד השישים, מדשדש בבוץ מרובה דיאלוגים, מאבד עניין ומוותר על הספר לטובת שאר הספרים ששאלתי, עד שהגיע מועד ההחזרה. לבסוף, אמרתי שדי לאותה בושה, ואזרתי מותניים והכרחתי את עצמי לעבור את המשוכה, וברגע שעברתי אותה - לא יכולתי להוריד את הספר מהידיים. יש כאן <mark>רוברט</mark> ג

סדרת הספרים מגיעה אל השלב שבו היא צריכה להתחיל להצדיק את קיומה, קרי: להמציא דרכים חדשות להפתיע את הקורא. תחושת הפליאה שהספר הראשון עורר - הולכת ונשחקת, והקורא עשוי למצוא את עצמו נרדם, אדיש ואולי אף מתוסכל. כשהוא יודע שיש לפניו עוד כ-20 כרכים לקרוא, הוא עלול פשוט להרים ידיים. למרבה המזל, ועם חריקות מעטות בלבד, <mark>רוברט ג'ורדן</mark> מצליח לשמר את אלמנט המסע, לשזור לתוכו פוליטיקות ותככים ברמות שונות ומגוונות,

את מחזור כישור הזמן התחלתי לקרוא לפני כ-20 שנה.
לדעתי, למרות מגרעותיה הידועות, זוהי אחת מסדרות הפנטזיה המצויינות שנכתבו.
עם מותו של המחבר <mark>רוברט ג'ורדן</mark> חששתי כמו רבים אחרים כי לעולם לא אדע מהי סופה של הפנטזיה אולם עד כמה שזה ישמע לא יפה מותו עשה לסדרה רק טוב.
מרחקי הזמן הגדולים בין ספר לספר התקצרו ולפני כשלושה חודשים יצא (באנגלית) הספר (המצוין)האחרון.
לא אהבתי את הספרים האחרונים שכתב ג'ורדן,

****





ובכן, גם אלה ספרים. כן, ספרות אמיתית, שנמדדת באותם סרגלים כמו מאיר שלו או ורגס יוסה, אליס מונרו או יו נסבו.
הסרגלים האלה נמצאים בבטן, ומרגישים בהם כל מילימטר, אז אסור להם לזייף. אם בספר נברא עולם, אז על העולם הנברא להיות אותנטי והרמטי בדיוק כמו חיבוטי הנפש המדוייקים של גרוסמן ב"אשה בורחת מבשורה". אם הם מפחידים, אז שיפחידו נכון, ואם הם מרגשים אז שהצמרמורת תתחיל מבהונות הרגליים ותט

התחלתי לקרוא את הספר ב2008, מצאתי אותו זרוק ככה סתם באבדות ומציאות בבית מלון בו עבדתי, משם המשכתי וקראתי כמעט את כל הספרים (לא הצלחתי להביא את עצמי להמשיך לקרוא לאחר שהבנתי שאת הספרים האחרונים לא כתב <mark>רוברט ג'ורדן</mark>), לא הצלחתי להוריד את הספרים מהיד, נמשכתי לעלילה ולדמויות , ראיתי כל דמות בדמיון בצורה ברורה מאוד לפי התיאורים, את הנוף את הממלכות ...הכל... הספרים מדהימים ואני זוכרת כמה התאכזבתי כשהבנתי

****





תחשבו על זה רגע: ספרות היא בעצם רק אוסף של מילים. אולי אפילו מקרי. חלק מהספרים מסתדרים ככה, וחלק אחרת. זה פשוט סיפור, סיפור מסויים שקרה - או לא קרה - למישהו מסויים, בזמן מסויים.

מתימטיקה היא סוג של שעשוע עם מספרים. כימיה, אם אני לא טועה, זה איך האטומים מתחברים זה לזה, ביולוגיה זה סיפור על פלוצים של חתולים, גיאוגרפיה זה העניין הזה עם הארצות.
אלוהים זה איש זקן עם זקן לבן שיושב על

התחיל פחות טוב מהראשון. בהתחלה פחדתי ש<mark>רוברט ג'ורדן</mark> סובל מסתמונת הספר השני (נו, אתם מכירים אותה, כשהספר הראשון טוב והשני פחות), אבל אחרי החצי השתפר מאוד. העלילה נפתרת ומסתבכת במקביל, וזה יוצר אווירה מרשימה מאוד שגורמת לך לרצות להמשיך.

המסע של רנד אלת'ור וחבריו נמשך במלוא תקפו - והכתיבה של המסע משתרגת ומתעלה על עצמה, עם אפס חריקות ועם Deus ex machina מינימלי. וגם כאשר התערבות שמימית מסייעת לחבורה ומצילה אותם - זה קורה באופן אמין שנשזר בהקדמות וברקע של הסיפור עצמו, כך שהיצירה ככללה ממשיכה לעמוד על קרקע יציבה, שואבת אליה את הקורא וכמעט שאינה מניחה לו להניח את הספר מן היד. הדיאלוגים נכתבו ביד אומנת, ומשפטים רבים מהספר הם בבחינת 'גז