פרולוג
בתוך הצל


האיש שקרא לעצמו בּוֹרְס, במקום הזה לפחות, נחר בבוז למשמע המלמול החרישי שעבר בחדר קמור התקרה ונשמע כגעגוע אווזים. מסכת המשי השחורה שכיסתה את פניו הסתירה את ההעוויה כמו המסכות שכיסו את מאה הפנים האחרות שהיו בחדר. מאה מסכות שחורות ומאה זוגות עיניים שניסו לראות מה מסתתר מאחורי הבד השחור.
מי שלא בחן את החדר בקפידה, היה יכול לחשוב שהוא נמצא בארמון ובו אחים גבוהות משיש, מנורות זהב משתלשלות מהתקרה הקמורה, שטיחי קיר צבעוניים ורצפת אריחים בעלת תבנית מורכבת. מי שלא בחן את החדר בקפידה. ראשית, האחים היו קרות. להבות ריצדו על גזעים שהיו עבים כרגלו של אדם, אך הן לא הפיקו חום. הקירות שמאחורי השטיחים והתקרה הגבוהה שמעל המנורות היו מאבן לא מעובדת, שחורה כמעט. בחדר לא היו חלונות, רק שתי דלתות, אחת בכל קצה. היה נדמה שמישהו ניסה לתת למקום חזות של אולם בארמון, אך לא טרח להתעסק בפרטים הקטנים.
האיש שקרא לעצמו בּוֹרְס לא ידע היכן נמצא החדר. הוא לא חשב שמישהו מהאחרים יודע. הוא לא אהב לחשוב היכן הוא יכול להימצא. הוא הסתפק בידיעה שזימנו אותו. הוא לא אהב לחשוב גם על כך, אבל אפילו הוא נענה לזימון שכזה.
הוא סידר את גלימתו, והיה אסיר תודה על שהאש הייתה קרה, אחרת היה סובל מהחום מתחת למעטה הצמר השחור שכיסה אותו מכף רגל ועד ראש. כל בגדיו היו שחורים. קפלי הגלימה התפוחים הסתירו את היציבה השפופה שהסוותה את גובהו, ולא אִפשרו לאיש לדעת אם הוא רזה או שמן. הוא לא היה היחיד בחדר שהיה עטוף ביריעות בד ענקיות.
הוא הביט בדממה באחרים. הסבלנות הייתה סימן היכר מרכזי בחייו. מישהו תמיד טעה, אם הוא חיכה והתבונן די זמן. רוב הגברים והנשים בחדר אולי האמינו בפילוסופיה דומה; הם צפו באלה שנאלצו לדבר והקשיבו להם בדממה. יש אנשים שאינם מסוגלים לשאת את ההמתנה או את השתיקה, והם מסגירים יותר ממה שהעלו על דעתם.
משרתים צעירים תמירים וזהובי שיער הסתובבו בין האורחים, הציעו יין, קדו וחייכו ללא מילים. הגברים והנשים הצעירים לבשו מכנסיים לבנים הדוקים וחולצות לבנות רחבות. הזכרים והנקבות כאחד נעו בחן מטריד. הם נראו כתמונת מראה, שיקפו זה את דמותו של זה, הנערים יפים כנערות. הוא לא חשב שיוכל להבדיל ביניהם, ובורס היה אדם שניחן בטביעת עין חדה ובזיכרון מיומן.
נערה חייכנית בלבן הציעה לו מגש ועליו גביעי יין. הוא לקח גביע ולא התכוון ללגום ממנו; לו היה מסרב, היה הדבר נראה כהבעת חוסר אמון — אולי אפילו משהו גרוע יותר, והדבר עלול להיות קטלני במקום כזה — אבל לתוך משקה אפשר להכניס כל דבר. כמה מהאחרים בוודאי לא היו מתנגדים לראות את מספרם של יריביהם קטן, יהיו אותם חסרי מזל אשר יהיו.
הוא תהה בעצלתיים איך ייפטרו מהמשרתים לאחר הפגישה. משרתים שומעים הכול. כשהזדקפה הנערה שהגישה לו את הגביע, הבחין בעיניה מעל החיוך המתוק. עיניים חסרות הבעה. עיניים ריקות. עיני בובה. עיניים מתות יותר מהמוות עצמו.
הוא נרעד כשהנערה התרחקה ממנו בהילוך חינני והרים את הגביע לשפתיו לפני שתפס את עצמו. הדבר שהקפיא אותו לא היה מה שנעשה לנערה. להפך; כל אימת שחשב שהוא מאתר חולשה אצל מי ששירת עכשיו, גילה שאדוניו הקדימו אותו, שהחולשה נעקרה ביעילות חסרת רחמים שהשאירה אותו המום. ומודאג. הכלל הראשון במעלה בחייו היה חיפוש חולשות, שכן כל חולשה הייתה חור שדרכו הוא יכול לחטט ולחקור ולהשפיע. ואם לאדוניו הנוכחיים, אדוניו לעת עתה, לא היו חולשות...
הוא הקדיר את פניו מאחורי המסכה ובחן את האחרים. כאן לפחות היו חולשות בשפע. עצבנותם הסגירה אותם, אפילו את אלה שהיו נבונים דיים לשמור על פיהם. הנוקשות שבה אדם מחזיק את גופו, תנועות עצבניות של אישה המסדרת את שמלתה.
רבע מהם, הוא העריך, לא טרחו להתחפש פרט למסכות השחורות שעטו. לבגדיהם הייתה משמעות רבה. אישה עמדה ליד שטיח קיר בצבעי זהב וארגמן ושוחחה בלחש עם דמות בגלימה ובברדס שאת מינה לא היה אפשר לקבוע. היה ברור שהאישה בחרה את המקום שעמדה בו בגלל צבעי השטיח, שהדגישו את תלבושתה. היא הייתה שוטה ומשכה תשומת לב. שמלתה הייתה בצבעי ארגמן ובעלת מחשוף נמוך שחשף את בשרה. השמלה הייתה קצרה וגילתה את נעליה הזהובות. הבגדים זיהו אותה כבת איליאן, אישה עשירה, אולי אפילו בת אצולה.
לא הרחק מבת איליאן עמדה אישה אחרת לבדה, חרישית בצורה מעוררת הערצה. צווארה היה דק וארוך, ושערה השחור, העשיר והמתולתל גלש עד מותניה. היא עמדה בגבה לקיר ובחנה את החדר. לא ניכרו בה סימני עצבנות, רק שליטה עצמית ושלווה. התנהגותה הייתה מרשימה מאוד, אך עורה הנחושתי ושמלתה הבהירה שכיסתה את כל גופה, אך הייתה צמודה מאוד ושקופה, הבהירו מעל לכל צל של ספק שמדובר בבת אצולה מאָרָאד דוֹמָאן. והאיש שקרא לעצמו בורס היה משוכנע שצמיד הזהב שעל ידה השמאלית נושא את סמלי המשפחה שלה. אלה יהיו לבטח סמלי ביתהּ; שום אציל דומאני לא היה מוכן לבלוע את גאוותו ולעטות את סמליה של משפחה אחרת. התנהגות כזו הייתה גרועה מטיפשות.
גבר במעיל שֵאִינָרִי כחול וגבה צווארון חלף מולו ובחן אותו בקפידה מתחת למסכתו. יציבתו של האיש הסגירה את היותו חייל; עיניו לא נחו לרגע, ידו נראתה כמוכנה להישלח לחרב שלא הייתה על ירכו. השאינרי לא בזבז זמן רב על האיש שקרא לעצמו בורס; כתפיים שחוחות וגוף עקום לא היו איום מבחינתו.
האיש שקרא לעצמו בורס נחר בבוז כשהשאינרי התרחק, ידו הימנית נקפצה, ועיניו חיפשו סכנה במקום אחר. הוא קרא את כולם כספר פתוח, הוא זיהה את מעמדם ואת מוצאם, סוחרים ולוחמים, פשוטי עם ובני אצולה. הם היו מקנדור ומקייריהן, מסַלְדָאיאַה ומגהלדן. הם היו מבני כל אומה, מבני כל העמים כמעט. אפו התכרכם פתאום בגועל. אפילו פחח, אחד מבני העם הנודד, במכנסיים ירוקים מבריקים ובמעיל צהוב. נוכל להסתדר בלעדיהם בבוא היום.
המחופשים לא היו טובים יותר למרות הגלימות והמסכות. הוא הבחין מתחת לגלימה כהה במגפיים מעוטרים בכסף של אחד הלורדים הנעלים של טיר. מתחת לגלימה אחרת ראה דורבנות זהב מעוצבים כראשי אריות, דורבנות שכמותם נעלו רק קציני משמר המלכה באנדור. ברנש גרום — גרום אפילו בגלימה השחורה שהגיעה עד הרצפה, גלימה שהייתה סגורה בסיכת כסף חסרת ייחוד — התבונן מתחת לצללי ברדסו. הוא היה יכול להיות כל אחד... אילולא הכוכב המשושה המקועקע בין אגודלו לאצבעו. אחד מאנשי הים. כתובת הקעקע על ידו השנייה הייתה חושפת את השבט שהיה שייך אליו ואת שושלתו. האיש שקרא לעצמו בורס לא טרח אפילו לבדוק.
עיניו הוצרו פתאום והתמקדו באישה עטוית שחורים. גופה היה מכוסה כליל; רק אצבעותיה היו חשופות. על ידה הימנית הייתה טבעת זהב בצורת נחש שבולע את זנבו. אאס סדאי או לפחות אישה שמקבלת את הכשרתה בטאר ואלון מהאאס סדאי. שום אדם אחר לא היה מעלה על דעתו לענוד טבעת כזאת. זה לא שינה דבר. בורס התיק את מבטו לפני שהאישה הבחינה שהוא צופה בה, ומייד איתר עוד אישה עטופה בשחור שענדה את טבעת הנחש הגדול. שתי המכשפות לא נתנו כל סימן לכך שהן מכירות זו את זו. הן ישבו במגדל הלבן כשני עכבישים במרכז הרשת, ומשכו בחוטים שרקדו עליהם מלכים ומלכות. קללת מוות על ראשן! הוא גילה שהוא חורק בשיניו. אם יצטמצמו המספרים — והדבר מוכרח לקרות לפני היום הגדול — הרי יהיו כאלה שחסרונם יורגש אפילו פחות מחסרונו של הפחח.
פעמון צלצל, צליל יחיד, רוטט, שנשמע כאילו בא מכל מקום בו-בזמן, וקטע פתאום את כל הצלילים האחרים כבאבחת סכין.
הדלתות הגבוהות בקצהו הרחוק של החדר נפתחו לרווחה, ושני טרולוקים נכנסו לחדר, שריונם השחור הגיע עד ברכיהם, והם היו מעוטרים בעוקצי מתכת. כולם נרתעו. אפילו האיש שקרא לעצמו בורס.
ראשי הטרולוקים וכתפיהם התנשאו לגובה רב מזה של הגבוהים שבבני האנוש, והם היו תערובת מבחילה של בני אנוש וחיות, פניהם מעוותות ודוחות. לאחד מהם היה מקור חד, ובמקום שיער כיסו את ראשו נוצות. האחר פסע על טלפיים, פניו היו לוע שעיר, וקרני עז צמחו מעל אוזניו.
הטרולוקים התעלמו מבני האדם. הם פנו אל הדלת והשתחוו מבוהלים וכנועים. הנוצות שעל ראשו של אחד מהם סמרו.
מירדראל פסע לתוך החדר, עבר ביניהם, והשניים צנחו על ברכיהם. היצור היה לבוש בשחור, שחור שלעומתו נראו שריונם של הטרולוקים וגלימותיהם של בני האנוש צבעוניים ומלאי חיים. בגדיו של היצור היו תלויים על גופו קפואים ובלא תנועה כשהחליק לחדר בחן של נחש.
האיש שקרא לעצמו בורס חש איך שפתיו נמשכות לאחור בנהמה, וגם בפחד, היה עליו להודות. פניו של היצור היו גלויות, פנים חיוורות, פני אדם, אך חסרות עיניים וחלקות כביצה, כתולעת קברים.
הפנים הלבנות החלקות הסתובבו ועברו על פני הנוכחים. רעד נראה לעין עבר בהם מתחת למבט נטול העיניים. שפתיים דקות וחיוורות התעקלו בעווית דמוית חיוך כשהחלו בני האנוש להתקרב זה לזה, להצטופף כדי לחמוק מהמבט. מבטו של המירדראל הציב אותם במחצית המעגל מול הדלת.
האיש שקרא לעצמו בורס בלע את רוקו. יום יבוא, חציאנוש. כשאדון האופל הגדול ישוב, הוא יבחר את שרי האימה החדשים שלו, ואתם תתרפסו לפניהם. אתה תתרפס לפניהם. לפנַי! למה הוא לא מדבר? תפסיק לבהות בי ותדבר!
"אדונכם מגיע". קולו של המירדראל נשמע כרחש של עור נחש. "על גחונכם, תולעים! התרפסו, כדי שאורו לא יעוור את עיניכם!"
זעם הציף את האיש שקרא לעצמו בורס בגלל הנימה ובגלל המילים. אך אז החל האוויר מעל החציאנוש לרטוט, והמסר הובן. לא יכול להיות! לא יכול... הטרולוקים כבר היו על גחונם והתעוותו כאילו רצו לקבור את עצמם ברצפה.
האיש שקרא לעצמו בורס נשכב על בטנו בלי לחכות ולראות מה עושים האחרים, הוא נאנח כשנחבל ברצפת האבן. מילים עלו על שפתיו כלחש קסם נגד החשכה — מילים שהיו קסומות, אך לא הגנו עליו מפני הפחד — והוא שמע מאה קולות אחרים שהתנשפו מבועתים ואמרו את המילים האלה כשהם לוחשים אותן לרצפה.
"אדון האופל הגדול הוא אדוני ושליטי, אותו אשרת בכל ליבי ולו אתן את כל נשמתי". קול צרח בפחד בשולי תודעתו. אדון האופל וכל הארורים כבולים... הוא נרעד ואילץ את הקול להשתתק. הוא זנח את הקול הזה מזמן. "אדוני הוא אדון המוות. בלי לבקש דבר אשרת אותו עד יום בואו, אשרת בתקווה לחיי אלמוות"... כבולים בשאיול גאל, נכבלו בידי הבורא ברגע הבריאה. לא, אני משרת עתה אדון אחר. "הנאמנים יזכו לעוצמה עלי אדמות, ישלטו בכופרים, ישלטו במלכים, ואני אשרת בהכנעה עד ליום בואו". ידו של הבורא תגונן על כולנו, והאור יגן עלינו מפני הצל. לא. לא! אדון אחר. "במהרה יגיע יום בואו. במהרה יבוא אדון האופל הגדול להנחותנו ולהובילנו לשליטה בעולם לעולם ועד".
האיש שקרא לעצמו בורס סיים את התפילה והתנשף כאילו רץ עשרה מיילים. הנשימות החנוקות מסביבו אמרו לו שאינו היחיד.
"קומו. כולכם, קומו".
הקול המתוק הפתיע אותו. איש מכל האחרים ששכבו על גחונם ופניהם המכוסות צמודות לרצפה לא היה מעז לדבר, אך זה לא היה הקול שציפה לשמוע מ... הוא הרים מעט את ראשו בזהירות עד שהצליח לראות בעין אחת.
דמותו של גבר צפה באוויר מעל המירדראל, שולי גלימתו האדומה כדם היו תלויים כטפח מעל ראשו של היצור. פניו של האיש היו מכוסות במסכה אדומה. האם אדון האופל הגדול ייגלה לעיניהם בדמות אדם? ובמסכה? אך המירדראל, שעצם מבטו היה התגלמות האימה, רעד מפחד במקום שעמד בו, בצילה של הדמות. האיש שקרא לעצמו בורס חיפש תשובה שתאפשר למוחו להתמודד איתה. אולי זה אחד הארורים.
המחשבה לא הייתה נעימה הרבה יותר. אך אפילו כך, אם היה אחד הארורים חופשי, הרי יום שובו של האדון חייב להיות קרוב. הארורים, שלושה-עשר מהחזקים ביותר מבין אלה שהשתמשו בכוח האחד, בעידן שהיה שופע אנשים חזקים, היו נעולים בשאיול גאל עם אדון האופל, במקום שבו נכלאו הרחק מעולמם של בני האנוש על-ידי הדרקון וחבורת המאה. והתגובה על כליאתם זיהמה את המחצית הזכרית של המקור האמיתי; כל האאס סדאי הגברים השתגעו ושברו את העולם, ריסקו אותו כקערת חרס שהוטלה על הסלעים. הם הביאו את קיצו של עידן האגדות לפני שמתו ונרקבו בעודם חיים. מוות הולם לאאס סדאי, לדעתו של בורס. טוב מדי בשבילם. הוא הצטער שהנשים ניצלו.
הוא אילץ את הבהלה לשכוך, לאט ובכאב כלא אותה, אף-על-פי שניסתה להיחלץ שוב בצרחות. איש מהאחרים לא קם, ורק מעטים העזו להרים את ראשיהם.
"קומו". הפעם נשמעה נימה של כעס בקולה של הדמות במסכה האדומה. הוא הניף את שתי ידיו. "עמדו!"
האיש שקרא לעצמו בורס קם בכבדות, אך כשהיה זקוף למחצה, היסס. הידיים המצביעות היו שרופות בצורה איומה ומכוסות בחריצים שחורים ובבשר חשוף, שהיה אדום כגלימותיה של הדמות. האם אדון האופל יופיע כך? או אפילו אחד הארורים? עיניה של המסכה האדומה חלפו עליו והוא מיהר להזדקף. הוא חשב שהוא חש להט של כבשן פתוח במבטן של העיניים האלה.
האחרים צייתו לפקודה בפחד. כשהיו כולם על רגליהם, דיברה הדמות המרחפת שוב.
"אני מוכר בשמות רבים, אך השם שבו אתם תכירו אותי הוא בַּעַלְזַמוֹן".
האיש שקרא לעצמו בורס חשק את שיניו כדי למנוע מהן לנקוש בפחד. בעלזמון. בשפת הטרולוקים הייתה משמעות השם לב האופל, ואפילו הכופרים ידעו שזה השם שנתנו הטרולוקים לאדון האופל הגדול. הוא שאסור לבטא את שמו. לא את שמו האמיתי, שאי׳טן, שאפילו הנאספים כאן לא היו רשאים לבטאו. זה היה חילול הקודש — לזהם את השם הזה בלשון אנושית. נשימתו של בורס בקעה כאנחה, והוא שמע שהאחרים מתנשפים באימה. המשרתים נעלמו וגם הטרולוקים, אף שהוא לא הבחין בלכתם.
"המקום שבו אתם עומדים נמצא בצל שאיול גאל". כמה קולות נאנחו; האיש שקרא לעצמו בורס לא היה בטוח שקולו לא היה ביניהם. נימה של לגלוג נשמעה בקולו של בעלזמון כשפרש את זרועותיו לרווחה. "אל פחד, שכן היום שישלוט בו אדונכם בעולם אינו רחוק עוד. יום שובי הולך וקרב. האם נוכחותי כאן, לנגד עיניכם, האחים והאחיות הנבחרים, אינה מבהירה זאת? כישור הזמן יישבר בקרוב. הנחש הגדול ימות במהרה, ובכוחו של המוות הזה, מותו של הזמן עצמו, יעצב אדונכם מחדש את העולם בדמותו ובצלמו לעידן הזה ולכל העידנים שיבואו. ואלה המשרתים אותי בנאמנות ישבו לרגליי, מעל כוכבי הרקיע, וישלטו בעולמם של בני האנוש. כך הבטחתי וכך יהיה לעולם ועד. אתם תחיו ותשלטו לנצח".
מלמול של ציפייה עלה בקרב המאזינים, וכמה אפילו פסעו צעד אחד קדימה, לעבר הדמות הארגמנית שצפה באוויר ועיניהם מורמות, סוגדות. אפילו האיש שקרא לעצמו בורס חש את כוחה של ההבטחה, ההבטחה שבשבילה כבר מכר את נשמתו מאה פעמים.
"יום שובי הולך וקרב", אמר בעלזמון. "אך המלאכה מרובה. המלאכה מרובה".
האוויר משמאלו של בעלזמון ריצד ונעשה סמיך, ודמותו של גבר צעיר הופיעה באוויר, מעט נמוך מבעלזמון. האיש שקרא לעצמו בורס התקשה להחליט אם הצעיר חי או לא. על-פי בגדיו, הוא היה נער כפרי, עיניו החומות שובבות, רמז לחיוך על שפתיו, כאילו זכר תעלול מבדח או חיכה לכזה. בשרו נראה חם, אך חזהו לא נע, ועיניו לא מצמצו.
האוויר מימינו של בעלזמון רטט, כאילו עלה בו גל חום, ונער כפרי שני הופיע. הוא היה מתולתל ושרירי מאוד כנפח. למרבה הפלא, היה גרזן קרב תלוי לצידו, גרזן גדול בצורת חצי סהר, שמצידו השני דוקרן גדול. האיש שקרא לעצמו בורס רכן קדימה פתאום, ובחן משהו משונה אף יותר. צעיר שעיניו צהובות.
האוויר רטט ונעשה סמיך בפעם השלישית, ואיש צעיר נוסף הופיע, הפעם מתחת לעיניו של בעלזמון. הוא היה גבוה, בעל עיניים ששינו את צבען מאפור לכמעט כחול ושיער כהה, אדמוני. עוד כפרי. האיש שקרא לעצמו בורס נאנח. גם הפעם היה בצעיר משהו יוצא דופן, אף שבורס תהה במעומעם, מדוע הוא מצפה שמשהו במקום הזה יהיה רגיל? חרב הונפה מתוך חגורתה של הדמות, חרב בעלת סימן אנפה על הנדן וסימן אנפה נוסף מוטבע על ידית החרב הארוכה והדו-ידנית. נער כפרי עם להב המסומן באנפה? בלתי אפשרי! מה פשר הדבר? ונער עם עיניים צהובות. הוא הבחין במירדראל שהביט בדמויות ברעד. ובורס חשב שהפעם לא נבע הרעד מפחד, כי אם משנאה.
דממה מוחלטת השתררה בחדר, ובעלזמון הניח לה להעמיק לפני שדיבר שוב. "יש כעת בעולם אחד, אחד שהיה ויהיה, אבל הוא עדיין איננו, הדרקון".
מלמול המום עבר בקרב המאזינים.
"הדרקון שנולד מחדש! האם עלינו להרוג אותו, אדון גדול?" השאלה בקעה מפיו של השאינרי, שידו נשלחה בלהיטות לצידו, למקום שבו אמורה להיות חרב.
"אולי", אמר בעלזמון בפשטות, "ואולי לא. אולי אוכל להשתמש בו. במוקדם או במאוחר זה יהיה כך, בעידן זה או אחר".
האיש שקרא לעצמו בורס מצמץ. בעידן זה או אחר? חשבתי שיום שובו של האדון קרוב. מה אכפת לי מה יקרה בעידן אחר אם אזדקן ואמות בעידן הזה? אך בעלזמון דיבר שוב.
"בתבנית כבר נוצר קפל, אחת מנקודות רבות שאפשר להביא בה לשירותי את זה שיהיה הדרקון. הוא חייב לשרת אותי! מוטב שישרת אותי כשהוא חי, לא מת, אך חי או מת, הוא מוכרח לשרת, הוא ישרת אותי! עליכם להכיר את שלושת אלה, שכן כל אחד מהם הוא חוט בתבנית שאני מתעתד לארוג. עליכם לדאוג שהם יהיו היכן שארצה בהם. הביטו בהם היטב כדי שתכירו אותם".
כל הקולות נדמו פתאום. האיש שקרא לעצמו בורס נע בעצבנות וראה שהאחרים נוהגים כמוהו. כולם, פרט לאישה מאיליאן. ידיה היו צמודות לחזה, כאילו ביקשה להסתיר את הבשר המתערסל שחשפה, עיניה היו פעורות לרווחה, נלהבות ומבוהלות, והיא הנהנה בלהיטות כאילו עמד מולה מישהו. מדי פעם היה נדמה שהיא עונה, אך האיש שקרא לעצמו בורס לא שמע מילה. גבה נקמר פתאום לאחור, וכל גופה רעד ונמתח. הוא לא הבין מדוע היא אינה נופלת; אולי תמך בה משהו בלתי נראה. ואז היא התייצבה שוב על רגליה והנהנה בעודה משתחווה ורועדת. ברגע שהזדקפה, קפצה אחת הנשים שענדה טבעת נחש בבהלה והחלה להנהן.
כל אחד מאיתנו שומע את ההוראות המיועדות לו, ואיש אינו שומע את הוראותיהם של האחרים. האיש שקרא לעצמו בורס רטן בתסכול. לו היה יודע מה היו ההוראות שקיבלו האחרים, אפילו של אחד מהם, היה יכול לנצל את הידע הזה לטובתו, אבל כך... הוא חיכה בקוצר רוח לתורו. הוא שכח את הצורך במסווה ועמד זקוף.
הנאספים קיבלו את הוראותיהם זה אחר זה כשהם מוקפים דממה, אך עם זאת הסגירו אותות ברורים. האיש מאַתָ׳אן מְיֶיר, איש הים, הקשיח בסרבנות כשהנהן. השאינרי הסגיר את הבלבול שהרגיש בעודו מהנהן. האישה השנייה מטאר ואלון הצטמררה בזעזוע, והדמות חסרת המין באפור ובשחור נדה בראשה לפני שכרעה על ברכיה והנהנה בלהט. היו כאלה שנתקפו עווית דומה לזו של בת איליאן, כאילו הרים אותם הכאב על קצות אצבעותיהם.
"בורס".
האיש שקרא לעצמו בורס התעוות כשמילאה המסכה האדומה את עיניו. הוא עדיין ראה את החדר, את דמותו המרחפת של בעלזמון ואת שלוש הדמויות שלפניו, אך בו-בזמן ראה רק את המסכה האדומה. הוא חש כאילו גולגולתו נבקעת ועיניו נעקרות מראשו. לרגע חשב שהוא רואה להבות בחורי העיניים של המסכה.
"האם אתה נאמן... בורס?"
רמז של לעג בקול שביטא את השם שבחר לו, העביר צמרמורת בגופו. "אני נאמן, אדון גדול. איני יכול להסתתר מפניך". אני נאמן, אני נשבע!
"לא, אינך יכול".
הוודאות בקולו של בעלזמון גרמה לפיו של בורס להתייבש, אך הוא אילץ את עצמו לדבר. "צווה עליי, אדון גדול, ואני אציית".
"תחילה עליך לשוב לטָרָבּוֹן ולהמשיך בעבודתך הטובה. בעצם, אני מצווה עליך להכפיל את מאמציך".
הוא בהה בבעלזמון בתימהון, אך האש יקדה שוב מאחורי המסכה והוא קד כדי לנתק את עיניו. "כפקודתך, אדון גדול, כך יהיה".
"שנית, עליך לחפש את שלושת הצעירים האלה ולהורות לאנשיך לחפשם. היזהר: הם מסוכנים".
האיש שקרא לעצמו בורס הביט בשלוש הדמויות המרחפות לפני בעלזמון. איך אני יכול לעשות את זה? אני יכול לראות אותם, אך איני יכול לראות דבר פרט לפניו. ראשו איים להתפקע. זיעה כיסתה את ידיו מתחת לכפפות הדקות, וחולצתו דבקה לגבו. "מסוכנים, אדון גדול? נערי כפר? האם אחד מהם הוא —"
"חרב מסוכנת לאדם שניצב מול חודה, אך לא לאיש שאוחז בניצבה. אלא אם האדם האוחז בחרב הוא שוטה או חסר אחריות או חסר מיומנות, ובמקרה הזה הוא מסוכן כפליים לעצמו מאשר לכל אדם אחר. די בכך שאמרתי לך להכיר אותם. די בכך שתציית לי".
"כפקודתך, אדון גדול, כך יהיה".
"שלישית, בקשר לאלה שנחתו בכֵּף תוֹמָאן והדומאני. אתה לא תדבר על כך עם איש. כשתשוב לטרבון..."
האיש שקרא לעצמו בורס גילה בשעה שהקשיב, שפיו פעור לרווחה. ההוראות היו חסרות היגיון, לא מובנות. אם הייתי יודע מה נאמר לכמה מהאחרים, אולי הייתי יכול להבין.
הוא חש פתאום כאילו אחזה יד ענקית בראשו ומעכה את רקותיו, הוא חש שהוא מורם מעלה, והעולם התפוצץ סביבו לאלף הבזקים, כל אחד מהם הופך לתמונה שחלפה במוחו ונמוגה לפני שהספיק לראותה ממש. שמיים בלתי אפשריים, מכוסי עננים צבעוניים, אדומים וצהובים ושחורים, דוהרים ברוח נוראה. אישה — נערה? — לבושה בלבן נעלמה בחשכה מייד עם הופעתה. עורב הביט בעיניו, הכיר אותו ונעלם. איש בשריון ובקסדה מבעיתה ומעוצבת וצבועה כחרק מפלצתי הרים חרב וזינק הצידה, נעלם מעיניו. קרן מעוקלת וזהובה הופיעה ממרחק. היא השמיעה צליל יחיד ונוקב כשמיהרה לעברו ומילאה את נשמתו בכמיהה. ברגע האחרון, ממש לפני שפגעה בו, הפכה הקרן לטבעת זהב בוהקת שעברה דרך גופו והקפיאה אותו יותר מצינת המוות. זאב זינק מהצללים וקרע את גרונו. הוא לא הצליח לצרוח. שיטפון התמונות נמשך, הטביע אותו וקבר אותו. הוא לא הצליח לזכור מי הוא, מה הוא. השמיים המטירו אש, הירח והכוכבים נפלו; נהרות הפכו לדם, המתים הלכו; האדמה נבקעה וירקה סלע מותך...
האיש שקרא לעצמו בורס מצא את עצמו כורע בחדר עם האחרים. רובם הביטו בו. כולם היו דוממים. לאן שרק הביט, ראה תמיד את מסכתו האדומה של בעלזמון. התמונות שהציפו את תודעתו דהו; הוא היה בטוח שרבות מהן כבר נמחו מזיכרונו. הוא הזדקף בהיסוס, בעלזמון עדיין מולו.
"אדון גדול, מה—?"
"כמה מהפקודות חשובות מכדי שאפילו אלה הממלאים אותן יכירו אותן".
האיש שקרא לעצמו בורס כמעט התקפל לשניים כשהשתחווה. "כפקודתך, אדון גדול", לחש בקול ניחר, "כן יהיה".
כשהזדקף, היה שוב לבדו בדממה. איש אחר, הלורד הנעלה של טיר הנהן וקד. האיש שקרא לעצמו בורס הניח יד רועדת על מצחו וניסה להיאחז בכמה מהתמונות שצפו במוחו, אך לא היה בטוח לגמרי שהוא באמת רוצה לזכור. שרידי הזיכרון האחרון נמוגו, והוא תהה פתאום במה הוא מנסה להיזכר. אני יודע שהיה משהו, אבל מה? היה משהו! לא? הוא שפשף את ידיו, עיווה את פניו בגלל תחושת הזיעה מתחת לכפפות והפנה את תשומת ליבו אל שלוש הדמויות שריחפו מול בעלזמון.
הצעיר השרירי, מקורזל השיער; האיכר עם החרב; והנער בעל הפנים הערמומיות. האיש שקרא לעצמו בורס כבר נתן להם שמות: הנפח, הסייף ומאחז העיניים. מה מקומם בתשבץ? הם בוודאי חשובים, שאם לא כן, בעלזמון לא היה שם אותם במרכז הכינוס הזה. אך לפי פקודותיו שלו, היו השלושה יכולים למות בכל שעה, והוא נאלץ להסיק שכמה מהאחרים קיבלו גם הם פקודות קטלניות. עד כמה הם חשובים? עיניים כחולות — אולי האצולה האנדורית. אבל זה לא היה הגיוני, לא עם הבגדים האלה, והיו גם אנשי ארצות הגבול בהירי עיניים, וגם בני טיר, וכמה מגֵהלְדַן, וכמובן... לא, זה לא עזר. אבל עיניים צהובות? מי הם? מה הם?
הוא נרתע כשמישהו נגע בזרועו וגילה שאחד המשרתים, איש צעיר, עמד לצידו. המשרתים האחרים שבו גם הם, רבים מכפי שהיו קודם, משרת אחד על כל אורח. הוא מצמץ. בעלזמון נעלם. המירדראל נעלם, ובמקום שקודם לכן הייתה קבועה דלת ניצבה עתה אבן גסה. שלוש הדמויות עדיין היו תלויות באוויר. הוא חש כאילו כולם בוהים בו.
"אם תואיל בטובך, אדוני בורס, אראה לך את חדרך".
הוא נמנע מלהביט בעיניו המתות של המשרת והביט שוב בשלוש הדמויות. אז הלך בעקבות הצעיר. הוא תהה בחשש איך הכיר המשרת את שמו. רק לאחר שהדלתות המגולפות נסגרו אחריו, הבחין שהוא נמצא לבדו עם המשרת במסדרון. מצחו התקמט בחשד מתחת למסכה, אך המשרת דיבר לפני שהספיק לפתוח את פיו.
"האחרים הובלו גם הם לחדריהם, אדוני. בבקשה, אדוני? הזמן קצר וסבלנותו של אדוננו פוקעת".
האיש שקרא לעצמו בורס חרק שיניים בשל חוסר המידע ובשל הרמז הברור שאמר לו שהוא אינו שונה מהמשרת, אך פסע בעקבות האיש בשתיקה. רק שוטה מתרתח על משרת, ובזוכרו את עיניו המתות של האיש, היה בורס בטוח שאין בכך טעם. איך הוא ידע מה אני עומד לשאול? המשרת חייך.
האיש שקרא לעצמו בורס לא חש בנוח עד שהיה שוב בחדר שחיכה בו עם הגיעו. והוא לא הרגיש נוח הרבה יותר. אפילו כשגילה שאיש לא נגע בחותמים שהשאיר על תרמיל האוכף שלו, לא הרגיש כל נחמה.
המשרת עמד במסדרון בלי להיכנס. "אתה יכול ללבוש שוב את בגדיך שלך, אדוני, אם אתה רוצה. איש לא יראה אותך יוצא מכאן או בא ליעדך, ואולי עדיף לבוא בבגדיך. מישהו יבוא להראות לך את הדרך".
הדלת נסגרה ללא מגע יד.
האיש שקרא לעצמו בורס נרעד. הוא פתח בזריזות את תרמיל האוכף שלו והוציא את תלבושתו הרגילה. קול קטן במוחו תהה אם הכוח המובטח, אפילו האלמוות, שווים עוד פגישה כזאת, אך מייד הוא ביטל את השאלה בלעג. בשביל כוח כזה אהלל את אדון האופל הגדול אפילו מתחת לכיפת האמת. הוא זכר את הפקודות שקיבל מבעלזמון ונגע בשמש הזהובה היוקדת על חזה גלימתו הלבנה ובמטה הרועים האדום שמאחורי השמש, סמל משרתו בעולמם של בני האדם, וכמעט צחק. עבודה חיכתה לו בטרבון ובמישור אַלְמוֹת׳, עבודה רבה.