#
רק כשקראתי את "דבר המחברת ותודות", בסוף הספר, בו כתבה <mark>סיימון</mark> "לא רציתי לשנות את ההיסטוריה" הבנתי שזה בדיוק מה שהיא רצתה. לתת סיפור חדש לאנשים שהחיים התאכזרו אליהם. היא משתמשת בחופש היצירה של הסופר כדי לעשות את זה. הספר מעניין, אך אין יקום בו הסיפור הזה יכול היה להתרחש, פרט למוחה של <mark>סיימון</mark> בעלת הכוונות הטובות.

נושא הספר הוא אנשים פגומים. מפגרים, חירשים, או מוזרים למראה. כל מה שלא עבר את בקרת

<mark>רייצ'ל סיימון</mark> יצאה למסע פיזי ורוחני עם אחותה, בעלת פיגור שכלי. פיזית המסע הוא משום מקום לשום מקום, כי בת', האחות, מבלה את כל ימיה בנסיעה באוטובוסים בעיר בה היא מתגוררת; אך רוחנית, רייצ'ל עוברת בשנה זו תהליך של היכרות עם אחותה, עם נהגי האוטובוסים שמתגלים כפילוסופים בעלי חוכמת חיים מרתקת, ואולי החשוב מכל- מסע אל תוך עצמה. הקריאה בספר הייתה עבורי חוויה מרוממת נפש, בעיקר בזכות הצגת דמות בעלת פיגור שכל

הספר מספר את סיפורם של שני אנשים בעלי צרכים מיוחדים במציאות של שנות ה- 50 וה -60 של המאה הקודמת בארצות הברית. מה שהיה קורה אז היה מאוד פשוט, אם הילד לא היה כמו כולם היו שמים אותו במוסד סגור, ומה שהיה קורה מאחורי חומותיו זה לא ממש עניין מישהו, גם לא את המשפחות שלהם.
הייתי נותנת לספר שלושה כוכבים, אבל מאחר והנושא הוא כה חשוב בעיניי אז החלטתי לתת לו ארבעה. לסופרת הבנה עמוקה על מה זה אומר להיות מישה

בעיני ספר מקסים ומרגש הנוגע בנושא כאוב: היחס לאנשים עם פיגור קל בארה"ב במהלך המאה העשרים. סיפור נוגע ללב של אנשים תמימים, רפי שכל (או שלא) שהושמו במוסד סגור , מבודדים מכל חברה נורמטיבית, לא מטופלים כראוי ונתונים לחסדיהם של אנשי הצוות.
הסיפור נמשך על פני כ -50 שנה עם ההתפתחויות שחלו בנושא זה (סגירת המוסדות ומעבר לדיור מוגן בקהילה)
נכון שאולי יש קצוות לא סגורים אך הסיפור מקסים וממליצה מאוד לקרוא א

'סיפורה של ילדה יפה' מפזר כבר מההתחלה גלים שמשכו אותי אחורה בזמן. משהו בצבעים, בתמונות, באווירה הכללית וכן, כמובן גם אזכור "דבילים", "אימבצילית בדרגה גבוהה" ,"בית הספר הממשלתי של פנסילבניה לחשוכי מרפא ולרפי שכל" " ,הכותנות הן לטובתם" והתבטאויות נוספות שמתארות תקופה חשוכה, גרמו לי להיזכר ב"הנשף" של אנה הופ.

אבל אם אצל אנה הופ, 'בית המשוגעים' הוא התפאורה המתבקשת שמלווה את העלילה מתחילתה ועד הסו