****





אני מטר תשעים ושניים, לא טיפש, לא חלשלוש, עשיתי דברים בחיים, טיילתי לבד ונסעתי בטרמפים בעשרים ארצות, אני יודע לדבר עם אנשים מכל מיני סוגים, אני לא מוותר או מתקפל בקלות בעימותים קטנים. סיגריות לא עושות לי סחרחורת, אלכוהול לא מפחיד אותי, גם לא סמים, ואפילו לא אוכל חריף. ולמרות זאת, אחרי הכול - בניכוי שתיים שלוש מסיכות וקליפות של פסאדה - אני חננה. למוסכים אני נכנס בלב הולם, עם ערסים א

****


אני אעשה את זה בקיצור :-)
בנאדם יושב ברכבת, קורא ספר של סופר שהוא מעריך, סופר של סיפורים קצרים. הוא מנסה למצוא את ה"מוג'ו" החמקמק והנעים שהיה בסיפורים מהספרים הקודמים, משהו ששילב חן, רעננות ומיסתורין, למרות העברית הפשוטה והדלה.
אבל כאן, חוץ מסיפור או שניים, האיש ברכבת נשאר עם תחושה חמצמצה קצת. "מה, זהו?" הוא חשב כמעט בקול. "גם אני יכול לכתוב סיפורים כאלה". ואז הוא הבין שזה בעצם חלק מהק

זהו ספרו הראשון של קרת שאני קורא וזה לגמרי <mark>אתגר</mark> לאהוב אותו ולהגיע לספר אחר שלו.
הספר הזה מכיל 34 סיפורים קצרים, ב-157 עמודים. בערך חמישה עמודים לסיפור? לא יחס טוב לספר עם שגיאות מהותיות. להזמין קפה הפוך ודווקא בניו יורק נראה קצת משונה, לשחק בדמינגטון קצת קשה, בעיקר שזה בדמינטון בשמו הנכון. גם לנסוע בטסלה כסופה, כדימוי, זה לא לעניין. אין טסלות כסופות.
תגידו שאני קטנוני ואומר שאני קפדן, מוזיקת הק

אפתח ואומר שאני מאוד אוהב את <mark>אתגר קרת</mark>. אני מלמד ספרות בחטיבת ביניים ותיכון והסיפורים שלו מפעילים את התלמידים וגורמים להם (אולי) להבין שספרות היא לא בהכרח משהו מיושן ומאובן שאין לו קשר לחייהם. עם זאת, צריך גם לומר- הסיפורים שאני מלמד הם מתחילת הקריירה שלו: "צפירה", "לשבור את החזיר", "נעליים", "עיניים נוצצות".
בספרים האחרונים, וגם בספר הזה, הוא לא מצליח לשחזר את הקסם והאיכות של ספריו המוקדמים.
הס

"פתאום דפיקה בדלת" הוא מקבץ סיפורים(סתמיים) מבית <mark>אתגר קרת</mark>. מלכתחילה לא הייתי נותנת לספר הזה סיכוי כי לדעתי אתגר לא כתב שום דבר טוב(או חדש) מאז "הקיטנה של קנלר"(הגאוני)- אבל בעלי קנה אותו- אז ניסיתי.

הספר הזה הזכיר לי איך זה מרגיש להיות בקשר מתמשך עם וגרוע. הכל פשוט בלההההה. כל סיפור מביא איתו תקווה חדשה - הדופק עולה, יש מתח פנימי, קצת הזעה- האם זה ייגמר טוב הפעם? המוח מפליג, מדמיין סופים, טוויס

תקציר ואזהרה - הביקורת תהיה מפרגנת ולכן משעממת.
סיפורים קצרים הם הסוגה הכי קשה בספרות, יש לדחוס לכמה עמודים בודדים עולם ומלואו. אולי זו הסיבה שזו הסוגה שאני הכי אוהב. אליס מונרו הכוהנת הגדולה של הסיפור הקצר מסוגלת לכתוב עשרות סיפורים על אותה פיסת אדמה זערורית באונטריו, קנדה על אותו חוויות ספק מציאות ספק חלום ובכך אפילו מעצימה את הקושי. היא לא רק מגבילה את גודל הסיפור אלא גם את מקומו וזמנו. איינשט

זה הספר הראשון של <mark>אתגר קרת</mark> שאני קורא. קודם קראתי סיפור פה-סיפור שם, בצורה מפוזרת מכל מיני ספרים שלו.
קרת לא כותב בשפה גבוהה, מה שלדעתי רק מגדיל את יכולתו לספר סיפור טוב. בסיפור, בניגוד לספר (שמעתי שיש שפה פשוטה בכוונה ב'שום גמדים לא יבואו') אני לא מצפה לפגוש משפטים שנבנו בקפידה עם משחקי מילים מתוחכמים, או אמצעים אמנותיים בכל פינה כמו שלמדנו עליהם בתיכון. אני מצפה שהסיפור יעניין כי הוא במילא פה ר

כמה אהבה הגוף שלי מכיל לכתיבה של <mark>קרת</mark>.
ההיכרות הראשונה שלי איתו שהתרחשה דווקא בשיעור רוסית בתרגום מוצלח לסיפורו "לשבור את החזיר" מתוך "געגועי לקיסינג'ר", ודווקא הסיפור הזה גרם לי ליפול לרגליו של המאסטרו. זה שליווה בחטיבה ובתיכון, בכל הרגעים המוזרים והטובים.
והנה, הפתעה. ספר חדש.
"פתאום דפיקה בדלת".

אין מילים להסביר את האכזבה שלי.
אולי הציפיות שהרקיעו שחקים, אולי השאיפה למשהו עם אותם הניצוצות

יש לי את ההוצאה המקורית אבל אני מבין שקשה להשיג אותה אז יופי שתהיה לספר הזו חשיפה נוספת ויש גם שני סיפורים חדשים.
על הספר המקורי לא אכביר מילים, <mark>אתגר קרת</mark> במיטבו ואני מסכים שזו "אבן דרך בקומיקס הישראלי" (כבוד).
לגבי שני הסיפורים החדשים אני לא יודע מתי אויר "רבין מת", אבל הוא על פי סיפור של קרת מתוך האנתולוגיה "אוטוטו" וסגנון האיור דומה לשאר הספר. "הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח" הוא על פי