ספור קצר שלי לפתיחה: אני יושב בבית קפה קטן לא רחוק מהבית שלי-ניגש אלי מישהו מרושל. לא מגולח מוזנח. קלושרים כאלו יש בתל אביב למאותיהם הם מזהים אותי...
מזהים עם מי יש להם עסק ופעמים רבות פונים אלי.
משפט הפתיחה: "חבר אני צריך להגיע לבאר שבע יש לך כמה שקלים בשבילי" או "יש לך סיגריה?" שאלה!!(-: הוא רואה אותי מעשן...
הוא ניגש ושואל ככה "תגיד שני מלאכים דוחפים אותי אחד מצד שמאל ואחד מצד ימין לאן ל

המסע של דניאל הוא מסע בנשמה.
דניאל נכנס כתוצאה מטראומה למה שנהוג לכנות בסלנג של ימינו "מצב דולפין". למה הכוונה בביטוי מצב דולפין? לאחד שהקשר שלו לחיים "הנורמליים" קלוש ביותר... הצורה העיקרית שאני מכיר אנשים שמגיעים למצב הזה הוא כתוצאה משימוש בסמי הזיה... אני חושב שכמעט כל אחד מכיר איזה סיפור על ההוא בהודו שאכל פטריות והיה במצב כל כך עגום עד שהישראלים האחרים שם היו צריכים ליצור קשר עם המשפחה שלו ו

"דניאל דרור חזר מן המלחמה עייף מאוד. הוא ישן רצוף כשתי יממות, אך גם לאחר מכן לא הרבה לרדת ממיטתו. שעות היה שוכב על גבו, כפות ידיו שלובות מתח לראשו, ולא זע": פתיחות יפות כמו זו כבר לא מוצאים ברחוב. והיא לא רק יפה אלא גם הכרחית, כי אל מסעות לא יוצאים סתם ככה, ולפני מסע מוכרחה להיות איזושהי סטטיות שתאצור בתוכה את הפוטנציאל.

וגם אם דניאל דרור היה קצין קרבי שחזר ממלחמת ששת הימים עייף מאוד זה לא