זה הספר השלישי שאני קורא של <mark>לודמילה פטרושבסקיה</mark> אשר גרה במוסקבה ונולדה ב1938. לודמילה החלה לכתוב מגיל צעיר סיפורים שעוסקים במציאות הסובייטית הקודרת.
את הספר קניתי לפני חודשיים ולא מצאתי זמן לקרוא אותו עד אתמול. במהלך הקריאה הייתה לי חוויה יוצאת דופן הרגשתי שאני חולם בערות מלאה ושכל מילה ומשפט נכנסים לי לראש ונספגים שם. הסיפורים רבים ומגוונים וכל הזמן יש הרגשה שמשהו נורא עומד לקרות. ואכן רוב הסיפור

<mark>לודמילה פטרושבסקיה</mark> היא סופרת ומחזאית, ילידת מוסקבה 1938. זהו ספרה השני המתורגם לעברית, אחרי "השעה לילה", גם הוא בהוצאת לוקוס.
הספר מורכב מארבעה סיפורים, כולם כתובים בסגנון מיוחד מאוד, כזה שנדיר להיתקל בו. בכתיבתה של המחברת ניתן לזהות מיד את מוצאה הרוסי, וכבת למשפחה יוצאת בריה"מ לשעבר, אני מודה שמאוד קל לי להרגיש בבית, כביכול, בקוראי ספרות רוסית מודרנית. אני מדגישה "מודרנית", כי דווקא ברומנים קלאס

הגעתי לספר הזה כי ביקשתי המלצה למשהו היסטורי ומדכא, זה כמעט פגע במטרה אבל לא בדיוק [אם יש לכם המלצות למשהו אחר אשמח לשמוע].

הספר עצמו כתוב כאילו אני יושב ליד הסופרת באוטובוס בין-עירוני והיא לא מפסיקה לחפור לי על הצרות שלה והמשפחה הדפוקה שלה וכו׳ וכו׳... [והיא עשתה את זה בספר עצמו מספר פעמים לעוברי אורח תמימים]
הספר קצת מתסכל כי כל דמות שנכנסת לסיפור פשוט מקבלת את ההחלטות הכי גרועות שהיא יכולה

השעה לילה,

בחרתי להאזין לספר. זהו ספר לא קל להאזנה, ולקח לי כמעט חצי ספר להיכנס אליו ולהתחבר לאווירה ולדמויות.
תחת המשטר הקומוניסטי ברוסיה , מסתבר שהחיים אינם דבש. אנה משוררת החיה בדלות בדירה קומונלית, ומגדלת בה את נכדה, אמה ומסייעת גם לילדיה הבוגרים. בנה האלכוהליסט, ובתה אשר נכנסת להריון שוב ושוב מבעלה וגברים אחרים.

הספר מסופר כמונולוג של אנה המשוררת, אשר בו היא פותחת את ליבה ומספרת את מ

מה קורה כאשר אדם חי בתוך דירה קטנטונת, כאשר הקירות הולכים וסוגרים עליו, והצליל היחיד שנשמע בבירור הוא קול טחינת עצמות במטחנה ישנה מעבר לקיר? מה קורה ליכולת של אדם כזה לאהוב את ילדיו, את נכדיו, כיצד מציאות חיצונית מטורפת מעצבת את יחסיו עם בני אדם אחרים, עם שכניו?
בעיניים של קוראת שחיה את חייה בחברת שפע דמוקרטית, הטקסט זרק אותי למציאות אחרת, שמנכיחה את הרעיון שחברה מעוותת לא זאת בלבד שפוגעת באופן

הנאה צרופה מהאמנות המסוימת מאוד שהיא הספרות. הספר כל כך מופתי שכל ביקורת רק תחטא לו. זהו סיפורה של דמות אחת, אישה לא צעירה, רגשנית יתר וצודקת כל כך. שעוברת מסלול חיים לא פשוט אך מאוד מוכר ונפוץ. יש שם בעיקר, ילדים (כפויי טובה ואכזריים לדעתה, אבל הם גם,"השמשות שלי"), נכדים, אמא וכל מיני גברים פחדנים וקמצנים ובוגדניים, לדעתה. הטיפוס שהיא, כתוב בשיא המצוינות הרוסית, אתם יודעים, עליבות שאין למטה ממנה,