אמא שלי היא מחנכת. בנשמתה.
היא מורה נפלאה, היא אמא נפלאה: זה תמיד הולך יחד.
בשנים האחרונות היו לנו המון שיחות על חינוך, וכשסיימתי את הספר הזה, מוצף ומתוסכל, לא היתה כתובת טבעית יותר.

לפני הכל אתם צריכים להכיר קצת את אמא שלי.
לפני כמה חודשים, ביום הנישואים ה21 של ההורים שלי, היה לנו ויכוח כלשהו, ואני הגעתי לסף דמעות.
אין לי שום דבר נגד דמעות; אני חושב שלבכות זה נהדר, זה משחרר מתחים, זה טבעי

אני לא מתיימר להיות איש חינוך. כשאני חושב על מקצוע שאעסוק בו בתור תחום עיסוק עתידי, איש חינוך לא עולה בין האפשרויות המוצעות, אף על פי שהעיסוק בחינוך הוא בעיניי שליחות חשובה מאין כמותה, שליחות שתשפיע על פני המדינה ואופי האוכלוסיה בדורות הבאים. חינוך טוב יותר - משמע אופי טוב יותר של האנשים באוכלוסייה - משמע יותר סובלנות וסבלנות, פחות שנאה ויותר אהבה. כלומר, פחות מלחמות. כלומר, כתוצאה מכך שיש פחות מל

בכל פעם שאני קורא משפט שמפעים את רוחי, אני עוצר את הקריאה ומעתיק אותו למחברת המיועדת לכך. בימים שהחיים נראים אפרורים כאדמה צחיחה, אני שב למחברת וקורא בה, והעולם נראה יפה יותר בעיניי.
את הספר הזה של <mark>חילי טרופר</mark> לקח לי כל כך הרבה זמן לקרוא. כי כל שתי שניות נדרשתי לחוש אל המחברת ולהוסיף משפט נוסף לרשימה.

טרופר נענה להצעה להפוך להיות המנהל של בית הספר "ברנקו וייס" ברמלה, תיכון לנוער בסיכון שכבר נשר

חינוך. הטיל הפסיכולוג, איפה זה פוגש אותך?
בעבר הווה ועתיד, עניתי. היחס כלפי בעבר מהורים, מורים מחנכים ומפקדים. היחס כלפי וממני כרגע כלפי אותם אנשים. ובעתיד, כהורה, כמורה או מחנך בעצמי.
אמת, הבהיר הקול מעברו השני של החדר, אך לא מספיק. מה עם אשתך? חברים? מעגלים נוספים? האם אין גם הם קשורים לחינוך? הן מהם כלפך והן להפך.
לא בטוח, תהיתי, הרי חינוך מלשון לחנך ולא בא לתאר כל מפגש עם אדם אחר.
להפך, המ

ספר מאוד מרגש ובאופן מפתיע גם מלא הומור.
כל הסיכויים היו נגדם!
<mark>חילי טרופר</mark> קיבל הצעה לנהל בית ספר של "עבריינים" ברמלה.
בגיל צעיר מדי, גיל שבקושי מתחילים להיות בו מורים הוא כבר קיבל עליו את הניהול,
כשלא כל-כך היה מעוניין בזה, ובעצמו נראה כמו תלמיד תיכון.

הוא פגש שם את סיפורי הנערים והוריהם,
מן ההתחלה הוא הבהיר שמפה יש שינוי, זה לא מה שהיה עד עכשיו
ולא נכנע גם למול גלגולי העיניים של הנערים ו

את ישימון מדבר המציאות שלנו וצימאונו, את פצעי ארצנו האהובה - כולנו מכירים. האם יש מי שמחזיק בכמוסת התקווה ויוכל לחבוש את הפציעה המדממת הזו?! האם יש לאי מי את טיפות הקסם שתרווינה את צימאוננו?!
בספרו החדש, "טיפות במדבר – תקווה בארץ פצועה", חבר הכנסת והשר לשעבר <mark>חילי טרופר</mark> מנסה לשכנע אותנו ששיקוי הפלא מצוי באמתחתו.
מתוך עמודי הספר עולה דמותו של הכותב כאדם טוב וערכי, אדם שמחפש איך להיטיב לזולת, אדם ש

במהלך הקורס, ולמרות שעבר כבר קצת יותר משישה חודשים, יש משפט אחד שנצרב ועדיין צרוב לי עמוק בתודעה. אני לא זוכרת בדיוק את ההקשר, אבל כן את המילים המדויקות. "גבולות השפה שלך הם גבולות העולם שלך."
הרהרתי בו אולי פעם או פעמיים, וזנחתי אותו. ואחרי כמה זמן הקורס נגמר, הפכתי להיות מפקדת, והחיילים הגיעו, והקורס התחיל. ואז התחלתי להפנים באמת:
כשראיתי על פנים של חיילים שלי את התסכול, כשהם רק רוצים לענות על

ספר שהוא תמצית הצלת נפשות בחינוך - נוער בסיכון!
<mark>חילי טרופר</mark>, איש יחיד קסום ומיוחד במינו, הספר הוא אוטוביוגרפיה על עשייתו.
הסיפור הוא הצלת נפשות, בביה"ס ברנקו וויס, ברמלה.
אני מאוד התרגשתי לקרוא את הסיפורים האישיים ובכלל על העשייה החינוכית של <mark>חילי טרופר</mark>.
ממליצה לקרוא מהר ובחום!