ביקורת ספרותית על טיפות במדבר - תקווה בארץ פצועה מאת חילי טרופר
ספר בסדר

---

את ישימון מדבר המציאות שלנו וצימאונו, את פצעי ארצנו האהובה - כולנו מכירים. האם יש מי שמחזיק בכמוסת התקווה ויוכל לחבוש את הפציעה המדממת הזו?! האם יש לאי מי את טיפות הקסם שתרווינה את צימאוננו?!
בספרו החדש, "טיפות במדבר – תקווה בארץ פצועה", חבר הכנסת והשר לשעבר חילי טרופר מנסה לשכנע אותנו ששיקוי הפלא מצוי באמתחתו.
מתוך עמודי הספר עולה דמותו של הכותב כאדם טוב וערכי, אדם שמחפש איך להיטיב לזולת, אדם שמנסה לתקן את עצמו שוב ושוב.
אחד הדברים שמאפיינים את הספר, הוא אינספור הציטוטים מספרים, סופרים, משוררים וסתם אנשים. ניכר שטרופר הוא איש של מילים, אוהב ספר ויודע ספר. הוא גם לומד מכל אדם, ומקפיד לתת קרדיט לכמה שיותר אנשים. לא ממש זן מצוי באקלים הפוליטי שלנו.
הלוואי וכל סביבתי הייתה כזו. זה הבוס, השכן, או החבר שהייתי בוחר לי.

לא פעם מצאתי נקודות השקה בין תיאוריו לבין חיי הפרטיים, כמו התיאור על היציאה לגינות ופארקים בזמן שהיה אמור להתפלל כשהיה בגיל ההתבגרות (אני עדיין תקוע שם...). או תרומת הכליה שהוא זכה לתרום, חלום שהיה לי עשרות שנים והתנפץ רק לאחרונה.
מצאתי את עצמי גם מקנא בו קנאה צרופה, במקום שבו הוא סיפר על הקשר המיוחד שהיה לו בצעירותו עם סופר מפורסם. הלוואי ולי היה כזה.

ככלל, הספר נראה מורכב ממתכון נהדר של חומרי גלם יוקרתיים ואניני טעם, עם פוטנציאל למוצר שהוא תאווה לעיניים. הספר בנוי כך שהוא מנסה להביא דרך חוויות אישיות של חילי טרופר את משנתו האידאולוגית ואת חזונו לדמותה הראויה של מדינת ישראל והנהגתה.
אני לא מספיק מקצועי בשביל לומר מה התפספס כאן, אבל הבלילה הזו לא נאפתה היטב. יתכן שחומרי הגלם משובחים מאוד, אבל כרגע זו רק עיסה דביקה ולא אטרקטיבית במיוחד. שוב ושוב מצאתי את עצמי תוהה, למה הובאה אנקדוטה כזו או אחרת. ואיך הטיפות מתחברות לכדי קילוח יציב, דקיק ככל שיהיה.

בהתחלה חשבתי שהחוט הרופף המקשר בין קטעי הדברים הוא ההתמקדות בטיפות במדבר. מדבר האנושיות גדול ונורא, פה ושם מזדהרות להן כמה טיפות. הספר מתיימר להרוות את יובש המדבר בטיפות האלו. אבל אני תוהה, האם הן אכן מספיקות בכדי לתת תקווה לארץ הפצועה הזו?!

עם התקדמות הספר טפטפה בי התובנה שהמדבר המדובר מתקיים במרחב הפוליטי, והטיפות שאמורות לתת מענה הן לא אחרות מבני גנץ וחילי טרופר. זה היה רגע שבו בדקתי אם הטיפות לא הצהיבו מחול המדבר.
חשתי שיש כאן פספוס לא קטן. הכותב באמת שרוי במחוזות הטוב: ערכים נאצלים והדרך לקיומם - הם אלו שמדריכים את מנוחתו. חילי מוציא ופורש לפנינו את הקישקעס שלו, את ההתחבטויות האישיות שלו. אבל מכל הלימונדה הסחוטה הזו, נותרת תחושה חריפה של טעם לוואי חמוץ.

לא מעט פעמים נתקלתי בניסיון להלך בלוליינות על חבל דק של אמירת דבר והיפוכו. יצירת מצג של יכולת מופלאה למצוא המיקום המדויק והנכון של נקודת האמצע הנכספת. כך זה כשהוא מהלל את אהבת האם וקשיחותה, או כשהוא מנסה להעלות על נס את ענוותנותו, ויחד עם זה להסביר שהוא לא כמו אותו "עניו ידוע".
מתוך רצון נואש למצוא תקווה, חוששני שהוא חוטא ברומנטיזציה של העבר. דומני שהמציאות של עולמנו אינה זו המשתקפת בספר, ורכיביה שונים מהמתכון המוצע כאן.

בפתח הספר טרופר מהלל את המרכז הפוליטי בשל היכולת המופלאה לנוע בגמישות מסוימת לרוחב הציר האידאולוגי. הוא מאריך להסביר את הצורך בזה, אבל לא משכיל להרחיק את עצמו מהריח החריף של אופורטוניזם שדבק בגישה זו (יתכן שלא בצדק).
בהמשך הספר הוא מסביר עד כמה הוא היהדות חייבת להיות חלק מהמתכון, אבל גם שם הוא בורח מהתמודדות מול חלקים פחות נחמדים ביהדות. טרופר מעדיף להתמקד בחלק הסוציאלי שבפרשת קדושים, ואילו מציוני ה"תועבות" שבפרשה הוא מתעלם באלגנטיות, ואומר שזה בין האדם לאלוהיו.
זה נראה לי קצת פשטני מדי להתמקד בערכים האוניברסליים שביהדות ולומר: "זו היהדות, ולכן אנחנו חייבים אותה כחלק מזהות המדינה". גם לנצרות ולאיסלם יש ערכים כאלו.

יתכן, שכמו שהוא רומז: המכנה הפוליטי הרחב נמצא שם במסורתיות. אולי לכן זה כל כך חשוב.
אכן, גם אם כל הספר אינו אלא קמפיין פוליטי, מי ייתן וכל הקמפיינים הפוליטיים ייראו כמוהו (רק אם אפשר בבקשה, קצת יותר מרתקים ומהודקים מקצועית).

ואחרי כל הביקורת, אני חייב לחזור ולהזכיר שוב את חומרי הגלם המשובחים שמהם מורכבת היצירה הזו. את הטיפות המתנוצצות בין שורות הספר. טיפות שלפעמים אפילו זולגות מעיני הקורא, כמו למשל בסיפור המרגש על המנקה שהפך למורה.

» ביקורות נוספות של avreiml
» ביקורות נוספות על טיפות במדבר - תקווה בארץ פצועה