הולכת ומתרחקת ממני, מסתורית ובלתי מפוענחת

ראיתי את דליה, בשעה שפסעה ברחוב ילדותי, לבושה בשמלתה הארוכה דמוי פעמון, שהתנופפה ברוח הקלה בצורה מרהיבה. גופה התמיר והליכתה הגמישה, הקנו לה חינניות השמורה לצעירות. בידה האחת היא נשאה סל נצרים עגול, שהקנה לה דמוי מסתורי. נשאתי את מבטי אליה בפליאה, לפניה היפות והשחומות, לשערה השחור שנאסף אל תוך צמתה שהגיעה עד למותניה. המשכתי לנועץ את מבטי בצמה הארוכה, בשע

צמה הינה שילוב של לפחות שלושה מרכיבים גמישים שזורים האחד בשני. שיזורם יוצר את המבנה של הצמה. ישנן סוגי צמות: צמה סינית, צרפתית, אפריקאית הולנדית וכד' אך כולן מבוססות על המבנה הבסיסי.

משם הספר והאיור על גבי הכריכה ניתן להבין שעסקינן בספר העוסק בנשים.

<mark>לטישיה קולומבני</mark> השתמשה ב"צמה" כמטאפורה, ואיגדה בספרה שלושה סיפורים על שלוש נשים, שכל סיפור שזור אחד בשני. שלוש נשים שונות, ממדינות שונות ומשלוש

האם הצמה הוא ספר נשים? הוא בעיקר ספר על נשים, על גורלן, מה שמאוד מאוד מוריד מערכו. אם נוסיף לגרוע מערכו, זהו גם ספר פשטני מאוד ובעיקר מסתמך על צירוף מקרים פלאי כמעט. כשהגימיק מתגלה באמצע הספר, לא נותר אלא רק להגיע מהר לסוף ההוליוודי ולהביט אל השקיעה המרהיבה.
סמיטה היא הודית מהקאסטה הנמוכה ביותר. תפקידה לעבור כל יום בין עשרים בתים לפנות את הצואה שלהם בידיה שלה ממש, אין כפפות, אין כלי עזר. מובן שאי

#
סופר מה הוא צריך? יכולת לספר סיפור וכישרון כתיבה. קצת פישטתי מדי. הוא זקוק לעוד דברים כמו יכולת המחשה של נושאים מורכבים ויכולת התייחסות לכולל ולא רק לפרט. אבל בלי השניים הראשונים הוא לא סופר. לא כל הסופרים ניחנו בשתי התכונות האלה באותה מידה. ל<mark>קולומבני</mark> יש יכולת סיפורית מצויינת אבל מבחינת כישרון כתיבה יש מקום (רב) לשיפור.

סיפורן של שלוש נשים משלוש יבשות שאין בינהן שום קשר או היכרות. המשותף בינ

Wow.
זה מה שהיה לי לומר שסיימתי לקרוא את הצמה. אתחיל מהסוף: מדובר באחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות, ספר המוכיח לי ולא בפעם הראשונה שכדי להוציא יצירת מופת, אין צורך לכתוב 500 עמודים או יותר. בעייני זהו ספר מטלטל העוסק בהתמודדויות שהחיים מזמנים לכל אחד ואחת מאיתנו, וכל אחד יכול למצוא בספר משהו שאתו היה צריך להתמודד בחייו למרות שגיבורות ספרה של לטישייה <mark>קולומבני</mark> הן במקרה הזה נשים.

שלוש נשי

"מה אפשר לעשות עם הרגישות העזה הזאת, שחושפת אותה לפסגות אושר ולמצולות אומללות כאחד? היא משתוקקת לומר לה: תתגונני, תתחשלי, העולם קשה, החיים אכזריים, אל תיתני לזה לגעת בך, להרוס אותך, תהיי אחת מהאנוכיים, חסרי הרגישות, האדישים."

פעם חשבתי שהעולם נחלק לטובים ולרעים. אבל בגיל די צעיר כבר הבנתי שזה לא הגיוני, כי אני עצמי טובה אבל כדי לשרוד בעולם פיתחתי לי לעיתים קצת רוע. מגיל קטן פיתחתי רדאר שרואה למ

סיפורן של שלוש נשים חזקות ודעתניות, שנלחמות בגורל שכביכול, נגזר עליהן.
סמיטה מהודו, אישה ענייה, מתפרנסת מאיסוף צואה של בני אדם, כמו אימה וסבתא לפניה.
סמיטה חייבת להבטיח לביתה, לליטה, חיים טובים יותר ולהוציא אותה ממעגל האומללות.
שרה מקנדה, עורכת דין מצליחה מאוד. התקדמה למעמד שותפה בכירה במשרד עו"ד,
תוך הקרבת המשפחה ועבודה מאומצת של שעות רבות.
אך כשתקפה אותה מחלה קשה, היא נדחקה הצידה ומעמדה הת

ספר מתוק וקצר על שלש נשים משלש יבשות.
שלש נשים- שלושה עולמות
שלש נשים - שלשה מעמדות
שלש נשים - מנטליות שונה
שלש נשים - שלושה גורלות.
הסופרת עשתה עבודת מחקר מדהימה וכותבת על שלש נשים מרקע שונה ומה שמאחד ומקשר ביניהן הוא הנחישות, האומץ ודבקות במטרה.
סמיטה ההודית - גרה בכפר הודי ממעמד הכי נמוך בהודו, חיה מחוץ למערכת. נולדה לחיי אומללות

ובכן,
נקרה בדרכי הספר, נקרא - ואפעס לא משהו.
שלוש נשים, כל אחת חיה ביבשת אחרת בעולם, בתרבות ומנטליות שונה. באורח חיים אחר משמעותית.
ענייניה, ההתמודדות - החיים ומה שהם מזמנים.
בהמשך יווצר גם חיבור מקשר בין השלוש למשולש.
אלא מהי, רעיון - שיכול להיות מוצלח או פחות לא בטוח - מעניין. תוצאה - לא משהו.
לא מעניין, לא זורם כל כך, לא אמין דיו.
מה שכן, סרט. יצא סרט עפ"י הספר - וואללה, סרט טוב.
על כן