“אז הייתם שקרנים. יאללה, בסדר. אבל הייתם גם מה-זה משעממים. ולמרות העומק עאלק שניסו לייחס לדמויות, הן היו רדודות כמו מי הים שבו הן טובלות בתמונת העטיפה. אולי הן לא היו, אבל ככה כתבו אותן. (יצא לי פה משפט שמי שקרא יבין את הגאוניות הצרופה שבו.) והעטיפה. אם היא לפחות הייתה מושכת. אבל לא. גם היא כעורה וקיטשית להגעיל. בסדר, אז יש להם חדוות נעורים והם משתוללים וקופצים ושמחים ומתיזים מים. יאללה, שיהיה.”

“כל ספר ראוי שייתנו לו כבוד ושיתייחסו אליו בצורה ראויה. הספר הזה, על לא עוול בכפו, קיבל כאן ביקורות רבות שכל קשר בינן לבין הספר מקרי בהחלט (קשר שהוא שקר...). אז כשראיתי אותו במקרה בספרייה, נכמרו רחמיי עליו והחלטתי להשיב לו את כבודו האבוד. אז תגידי לי בבקשה, א' לוקהארט, ככה זה יפה, לגמול לי רעה תחת טובה? כבר עטיפת הספר הסכרינית והמתקתקה בישרה לי רעות, אבל קיוויתי שהיא משקרת. אז בסופו של דבר היא”

“אני מודעת למגרעות שלי. בסדר, אולי לא לכולן. אבל אני יודעת שאני אדם מאוד קולני, מפוזר, חולמני, מעצבנת לעיתים קרובות, בטוחה שאני צודקת. אז אני מנסה להימנע מלהראות אותן. א' לוקהארט הזאת לא מודעת לדברים שהיא לא יכולה לעשות. היא פשוט לא מודעת לזה שהיא לא יודעת, שאין לה שמץ של מושג איך לכתוב. הסיבה הראשונה ששנאתי את הספר הזה, היא בגלל שהוא כתוב איום ונורא. אחת צורות הכתיבה הכי מעצבנות שנתקלתי בהן אי פע”

“היינו שקרנים כולנו שקרנים. אין אדם שיכול לומר- מעולם בחיי לא שיקרתי. השקרים הם חלק מאיתנו לטוב ולרע אין תמורה לשקר אלא אמת ואמת. כמה קל לשכוח. אז היינו שקרנים. היית שקרן היו שקרנים הייתי שקרנית איך מתארים ספר ששובר אותך, שמוליך אותך באשליה לטוב ומתנפץ אל מול עיניך הספר הובא לידי ממכרה שלי והיא אמרה- ספר טוב, ספר יפה. אין בפי מחלוקת. רק הכאב. איך אתה מרגיש כל כך הרבה מדבר שמעולם לא”

“אז הייתם שקרנים. יאללה, בסדר. אבל הייתם גם מה-זה משעממים. ולמרות העומק עאלק שניסו לייחס לדמויות, הן היו רדודות כמו מי הים שבו הן טובלות בתמונת העטיפה. אולי הן לא היו, אבל ככה כתבו אותן. (יצא לי פה משפט שמי שקרא יבין את הגאוניות הצרופה שבו.) והעטיפה. אם היא לפחות הייתה מושכת. אבל לא. גם היא כעורה וקיטשית להגעיל. בסדר, אז יש להם חדוות נעורים והם משתוללים וקופצים ושמחים ומתיזים מים. יאללה, שיהיה.”

“כל ספר ראוי שייתנו לו כבוד ושיתייחסו אליו בצורה ראויה. הספר הזה, על לא עוול בכפו, קיבל כאן ביקורות רבות שכל קשר בינן לבין הספר מקרי בהחלט (קשר שהוא שקר...). אז כשראיתי אותו במקרה בספרייה, נכמרו רחמיי עליו והחלטתי להשיב לו את כבודו האבוד. אז תגידי לי בבקשה, א' לוקהארט, ככה זה יפה, לגמול לי רעה תחת טובה? כבר עטיפת הספר הסכרינית והמתקתקה בישרה לי רעות, אבל קיוויתי שהיא משקרת. אז בסופו של דבר היא”

“אני מודעת למגרעות שלי. בסדר, אולי לא לכולן. אבל אני יודעת שאני אדם מאוד קולני, מפוזר, חולמני, מעצבנת לעיתים קרובות, בטוחה שאני צודקת. אז אני מנסה להימנע מלהראות אותן. א' לוקהארט הזאת לא מודעת לדברים שהיא לא יכולה לעשות. היא פשוט לא מודעת לזה שהיא לא יודעת, שאין לה שמץ של מושג איך לכתוב. הסיבה הראשונה ששנאתי את הספר הזה, היא בגלל שהוא כתוב איום ונורא. אחת צורות הכתיבה הכי מעצבנות שנתקלתי בהן אי פע”

“היינו שקרנים כולנו שקרנים. אין אדם שיכול לומר- מעולם בחיי לא שיקרתי. השקרים הם חלק מאיתנו לטוב ולרע אין תמורה לשקר אלא אמת ואמת. כמה קל לשכוח. אז היינו שקרנים. היית שקרן היו שקרנים הייתי שקרנית איך מתארים ספר ששובר אותך, שמוליך אותך באשליה לטוב ומתנפץ אל מול עיניך הספר הובא לידי ממכרה שלי והיא אמרה- ספר טוב, ספר יפה. אין בפי מחלוקת. רק הכאב. איך אתה מרגיש כל כך הרבה מדבר שמעולם לא”