ביקורת ספרותית על דברים במדבר מאת מיכל שטייניץ ניסן
ספר מעולה

---

דברים שקרו במדבר נשארים במדבר?
ואיך זה שכל מה שקשור במדבר זה תמיד הזמן הממושך שנכרך בו?
קרו דברים במדבר?

ואיך זה שהזיכרון הוא דבר כל כך גמיש והכי לא אחיד בצורתו כשהוא עומד למבחן? איך זה שדבר שקרה, מקרה שהתרחש, נשמר (או שלא) בזיכרון של כל אחד בצורה כל כך שונה?

ד"ר ארי גוטמן הוא גבר מהזן החדש, העכשווי. הוא ד"ר לארכיאולוגיה, מרצה מוערך באוניברסיטה, מחכה לקידום ולקבלת תואר הפְּרוֹפֵסוּרָה הנכסף. הוא חביב על אנשי הסגל איתם עובד, וגם על הסטודנטים אותם מלמד. הוא מקפיד לפנות אליהם בלשון אתם ואתן. לגביו השפה היא היא כמו כביש דו סטרי שאפשר לנוע עליו בשני הכיוונים. הוא מרצה בעל אג'נדה פמיניסטית, ממש כמו שהוא בחייו הפרטיים. הוא נותן לאשתו יעל- יולי, כמו שהוא קורא לה, את המרחב לפרוח בקריירה שלה כעורכת דין מצליחה, כשעיקר תיקיה מתרכזים בנפגעות תקיפה מינית- ובין הרצאה להרצאה הוא מבשל את הארוחות לאשתו ושתי בנותיו המתבגרות, כשתוך כדי הכנות הוא לא שוכח לצלם את שלבי ההכנה ולהעלות לבלוג הבישול המצליח אותו הוא מתחזק.

חיים שקטים ונינוחים עד שמגיע הרגע הזה בו הכל מאבד את שיווי משקלו כשנודע לו שעומד לצאת לאור ספר אשר כתבה אחת מתלמידותיו לשעבר, על אונס, ולדבריה-הסיפור לגמרי לא בדיוני, הוא מבוסס על מקרה אמיתי.

החוג לארכיאולוגיה מתעורר בבת אחת. חרושת השמועות מעלה הילוך, המרצים עסוקים בניחושים מי הנָבָל המככב בסיפור.
לאט לאט מחלחלת בו ההבנה שהוא עומד במרכז הסיפור הזה, ומרגיש שהדברים סוגרים עליו עד כדי מחנק.
הכתיבה של שטייניץ ניסן היא כמו מלאכת מחשבת, ומהרבה סיבות.

קודם כל, דמותו של ארי גוטמן. אני אוהבת כתיבה בה הסופר בורא דמות שהיא הכי לא הוא. היכולת הזו של אישה לכתוב דמות גברית המשורטטת באופן כל כך צלול, היא לגמרי לא מובנת מאליה. לא היתה שום "חריקה" בדמות שלו. כתיבתה של שטייניץ את ארי גוטמן היא בדיוק כמו הליהוק של הבמאי את השחקן המדויק לסרט. כזה שמתיישב בול.

וההקבלה בין הארכיאולוגיה לבין הסיפורים שנדחקו אי שם, כאלו סיפורים שכבר הפכו להיסטוריה מבחינת הזמן שעבר, אבל לא על מכאובי הלב והשריטות שהם השאירו בנפש, עליהם לא חל חוק ההתיישנות.

שטייניץ נותנת במה לשני הקולות בצורה מאוזנת ושווה. לתוקף ולקורבן. והצורה בה כותבת שטייניץ את שעובר על גוטמן; ממש כמו במשחק חבילה עוברת, בה מקלפים שכבה ועוד שכבה. והכנסת הקורא אל תוך ליבו וראשו בזרימה טבעית.

והכתיבה הזו שנעה על התפר העדין בין הזיכרון להִתְאַיְּנוּת שלו. הספר נע על הקו החמקמק בין מה שאתה חושב שהיה, לבין מה שקרה בפועל. וזה המון! יש בין השניים פער ענק, מעין מגירה גדולה ועמוקה, ריקה, אשר כל אחד מתבקש למלא אותה, ואתה רואה איך כל אחד ממלא אותה בדברים אחרים, לפעמים כל כך שונים זה מזה.
כי זיכרון זה דבר מתעתע. הוא בא והולך כרצונו, פושט ולובש צורה, צץ ומבליח בכל מיני רגעים שמעוררים אותו מרבצו, ואתה מבין שלא תמיד מה שאתה זוכר תואם את מה שאנשים סביבך זוכרים. כזה הוא, ממש כמו פלסטלינה שכל אחד יכול לעשות בה כרצונו, ולעצב אותה על פי דרכו. כי עשרים וחמש השנים בין זמן ההתרחשות להווה, הוא כמו להגיע לעיר שהכרת, ולגלות שהשפה שהיתה מדוברת בה נכחדה. השיח שהיה קיים אז, כמו גם נורמות שהיו נהוגות - נעלמו.
"יש לנו טווח ראייה מצומצם וסלקטיבי. כולנו לוקים בקָטָרַקְט חלקי, וכל אחד רואה את הדברים רק מהצד שלו." (עמ' 108)

ציור הכריכה היפהפה, ושם הספר שהוא כל כך תואם את התוכן, וביותר ממובן אחד, ויש בשם הזה כל כך הרבה אפשרויות ונקודות הסתכלות.

אלו בדיוק סוג הספרים איתם הייתי מוכנה ללכת ארבעים שנה במדבר.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על דברים במדבר