היא שלי! הקריאה הספונטנית שיצאה מפי מיכאל, סטז´ר צעיר במחלקה לרפואה פנימית, יותר משהיתה מכוונת כלפי הפציינטית המצודדת שקלט באקראי מול דלפק הקבלה, נועדה לקבוע עובדות מול עמיתו אורי, בתחרות המתמדת ביניהם על חסדיה של כל בחורה מזדמנת. עד מהרה ייפקחו עיניו. "ראיתי מספר לא מועט של חולים במצבה," יאמר מנהל המחלקה על האישה המושלמת ביותר שיצר האלוהים - "ניצה לא תעביר שנתיים". אבל ניצה ´שלו´ עכשיו, ומתוקף הגבריות ושבועת הרופא - הוא מחויב... הרומן של מיכאל וניצה נע על התפר הכואב, הגס, שבין הפנטזיה לחלום הבלהות, והוא מייצג את הקונפליקט הבלתי ניתן ליישוב, לכאורה, בין ייעוד לגורל. הרופא המתלמד והציירת המבטיחה מנסים לכופף את כללי ההיגיון התקין ואת חוקי הטבע ולהגשים ביחד עולם טוב יותר שלא נועד לשניהם. בקנאות הם שומרים על סודם הגדול - בדירה המשותפת הפתוחה לכול ברמת אביב; במכון אבני ואחר-כך במדרשה לאמנות ברמת השרון, שבה האמנית מתעדת את מסלול חייה המתכלים בסגנון פוסט-מודרניסטי חריג; באילת, שירחיקו אליה כדי להימלט מן הסביבה הנברנית; ובמחלקה הפנימית, שהיא מתאשפזת בה שוב ושוב. האמונה הנאיבית, הטהורה, שהאהבה סופה לנצח, סוחפת את זוג הצעירים המיוסרים למחוזות הבלתי נודעים של נפש האדם, שהרפואה עוד רחוקה מלהגיע אליהם והאמנות מתקשה לתאר. נפתלי ברזניאק, יליד 1950, הוא רופא שיניים ומנהל המחלקה להתמחות ביישור שיניים (אורתודונטיה) במרכז לרפואת שיניים של צה"ל בתל-השומר. ספרו עצי הלבנה הזקופים, המתעד את קורות אביו בתקופת השואה, פורסם ב-2004 בהוצאת "יד-ושם" בסדרת ספרי עדות. ...

באחד מימי א' של סוף המאה הקודמת, במקום שתקראו ב'גלובס', 'כלכליסט' או 'דה מרקר' את ההודעה הבאה: "ד"ר דני ליבנה, אורתודונט ישראלי קיבל כמיליון דולר כמקדמה על פטנט שפיתח", עמד הוא עצמו בשערי בי"ח איכילוב והרהר בכפייתיות בשאלה, מי לעזאזל הכה אותו יום קודם וגרם לו לאבד את הכרתו. בעיקר הטרידה אותו תחושת חוסר התוחלת, בניסיון לזכור מה קדם לספיגת החבטה בראש. האם היה קשר בין אובדן הכרה לבין הפטנט שהמציא? כך מתחיל להתגלגל הספר "הפטנט". מכאן רק ידו של הדמיון יכולה ללוות את המציאות שעל פיה מבוססת עלילת הספר שהוא למעשה רומן סוחף, בהשראת סיפור אמיתי, שהוא גם מותח המדבר על פנטזיות שכן או שלא הוגשמו. מידי שבוע אנחנו קוראים בעיתונות הכלכלית על מישהו שעשה את זה, שהמציא משהו, שפיתח פטנט, שעשה אקזיט, וחברה אחרת בעולם, שחשבה שמדובר בדבר שכדאי לרכשו בסכומי עתק. למרבית הקוראים אין מושג במה מדובר. האם אנו יודעים מהי הדרך אותה עבר הפרט או עברו הפרטים שעומדים מאחרי ההמצאה או הפטנט. הם שומעים רק על הקו התחתון, על העברת הכספים (הרבים) מיד ליד, ומחכים לעיתון המחרת שיספר על מישהו אחר שזכה בעושר ואולי גם באושר (לא בטוח). הם מתבוננים. אבל רבים אינם יודעים מה באמת קורה מאחורי הפנטזיה שהתממשה. הספר מרים מסך על התהליך מה-seed, זרעי הרעיון, ועד להגשמתו. על דרך החתחתים שעוברים אותה, ועל התחושות של הממציא המנסה להגן על המצאתו, במיוחד היום, בעולם כל כך אינטרנטי, רווי האקרים בעלי יכולת תכנות גבוהה ומצפון ירוד היכולים בקלות להשתלט על חייך, מחשבותיך, רעיונותיך, ובעיקר לא להותיר שום טביעת אצבע. ומה אנו יודעים על ההאקר הפרטי? מה מניע אותו? מה הוא מרגיש? האם הוא מתרגש? אם כן מתי וכמה? הספר מיועד לכל מי שרוצה לממש פנטזיה. לאוהבי מחשבים, לרוכבי אופנים, כביש ושטח, שימצאו בספר לא רק את האהבה לרכיבה אלא בעיקר את האהבה לארץ ישראל. לעולים חדשים מחבר העמים שיראו שקשיי הקליטה הם נחלת רבים. לכל מי שמתעתד להמציא פטנטים, שיבין שזה לא קל אבל אפשרי. ולכל מי שאוהב לקרוא רומנים סוחפים עם אהבות, סקס, יחסים בין בני אדם, המתרחשים בארה"ב, אוקראינה, אנגליה, ישראל ומסתיימים בפריז. "הפטנט" הוא ספרו השלישי של ד"ר נפתלי ברזניאק. ספריו הקודמים הם: 'עצי הלִבְנה הזקופים' שיצא בהוצאת יד ושם (2004) ו'ימים ספורים' שיצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן (2008). ...

לאחר השואה, המעטים שנותרו מהאודים העשנים, אספו את שנשאר מהם, ונדדו בעולם עד שהגיעו למקומות בהם החלו בבנייה של חיים חדשים. אמנם חיים חדשים, אך בצידם זיכרונות איומים של זוועות מוראות ומאורעות שנחרטו במוחם. חלקם, אולי אף מרביתם, טמנו את התקופה הזו עמוק-עמוק בתוכם. אבי, משה, השתייך לאלו שלמרות שאמר: "אי אפשר לספר, אי אפשר להבין ואי אפשר להאמין," סיפר, והסכים שאעלה את סיפוריו על הכתב. אבי סיפר, אני רשמתי, הקלדתי והדפסתי. כ-4 שנים לאחר מותו, הספר יצא לאור. ייחודו של הספר 'עצי הלבנה הזקופים' הוא בהתבוננות, בצורה שונה מהמקובל, של אבי על אירועי השואה. אבי התבונן על השואה ועל החיים והאירועים במחנה ומחוצה לו בראיה רחבה מאוד. היא אולי התאימה לאופיו של מי שנולד במזל תאומים, שיכול להתבונן על אירוע מסוים בדיכוטומיה, של להיות שם ולא להיות שם. גופו שם אך נשמתו מרחפת מעל, בוחנת את הסובב אותה את שקורה ואת המשמעויות הנגזרות מכך. אבי התייחס אל השואה כאל 'חוויה'. אולי זאת לא בדיוק המילה המתאימה, אבל, אם הוא כבר היה באירוע הזה, הוא רצה לראות ולבחון מה ניתן ללמוד ממנו. השואה בשבילו היא טראומה אישית נוראית, אבל טראומה בונה. אבי היה בטוח כל העת, שככל שנדע יותר, כך אנחנו, ילדיו, נוכל אולי לדעת כיצד לנהוג אם נאלץ לעמוד, חלילה, בפני אירוע דומה. כמובן שגם תיעוד הזיכרון ההיסטורי היה חשוב לו לא פחות. נכון, במחנות התרחשו דברים איומים, אבל הוא לא התרכז במוות ובמשרפות כמו ברבים מספרי השואה שקראנו בעבר. הוא הראה שלחיים שם היו הרבה פנים ואולי גם צבע וריח. הוא ניסה לבחון את הדברים באובייקטיביות ולכן אין זה מפליא שלא כל הגרמנים המופיעים בספר היו רעים, ולא כל היהודים היו טובים. כך גם בספר אין כל רגש של נקמה. אולי אפילו להיפך. לאבי היה הרבה מזל. אלת המזל לא אחת ריחפה מעל ראשו והצילה אותו. אבל מעבר לכך, הייתה לו הרבה מאוד תושייה, ואולי ממזריות, יכולת מדהימה לראות את המציאות, להבינה בשברירי שנייה, לדעת לאן היא עלולה להוביל, ולבחור דווקא בפעולה הנכונה או אי הפעולה שבסופו של דבר הצילה אותו והשאירה אותו בחיים. הספר הוא אופטימי ויכול ללמד כל אחד מאיתנו. הוא מוכיח שגם מצבים נוראים ביותר וגם מצבים מפחידים ביותר, בהם צילך וצילו של המוות חד המה, ניתן לעבור ולשרוד גם כשאתה מתנהג כאדם, בן אדם, "מענטש" לא על חשבון האחר. לא חייבים להלשין על מנת להישאר בחיים, לא חייבים להצטרף ליודנראט או להיות קאפו כדי לשרוד. חייך לא בהכרח יינצלו אם תצטרף למעגל הכוח או למעגל הרשע. על מנת להמשיך לחיות, ולהיות שלם עם מה שעשית, צריך תכונות אחרות, אך קודם כל להיות בן-אדם. וכזה היה אבי, וכך גם נראים ונשמעים דבריו. ...

”מישהו מגרמניה מחפש אותָךְ", נשמע קולו של יגאל מבעד לאפרכסת. "אותי, מגרמניה? אותי? איזה נאצי, יימח שמו, כבר מחפש אותי?!" הייתה התגובה הספונטאנית אך גם הצפויה של איריס ואיתה גם טריקת הטלפון שאולי נשמעה בכל הקיבוץ, מייד לאחר מכן. באותו הרגע, איריס לא דמיינה כמה מטלטלות תהיינה תוצאותיה של שיחה קצרה זו, לאילו הרפתקאות היא תיקלע ואת מי תסחוף איתה, במישרין ובעקיפין. כמו מעיין שלעולם לא ייבש, פסיפס שבעת הסיפורים שמרכיבים ספר זה מוכיח, שהשואה ותוצאותיה אינן נותנות לגיבורי הספר מנוח ולו לרגע, גם לא אלו שנולדו שנים רבות לאחר סיומה. סיפורה של גיטה, שורדת שואה, אחת מיני רבים, שרק רצתה לגולל את קורותיה בתקופת מלחמת העולם השנייה, עלייתה לישראל וחייה בקיבוץ שבעמק, מניע עלילה פתלתלה, חובקת עולם של אירועים מנוגדים שיש בהם אמיתות ושקרים, חיים ומוות ואהבה ושנאה. אירועים, שבכוחם למרות הכול להפיח תקווה, שגם בְּאִי הסדר קיים בסופו של דבר סדר כלשהו. יש האומרים כפוי. סיפורם של אם, ביתה, נכדתה, חתנה, אהובה המיתולוגי של הבת, פרופסור מכובד, ועורכת ספרות בעל-כורחה, מצטלבים בספר זה לעלילה מלאת תפניות וסוף מפתיע. זהו ספרו החמישי של נפתלי ברזניאק. ...

"כמה אפשר לדבר על אופניים?" שאלה, "אני בכלל לא מדבר על אופניים," ענה לה. כך נפתח הסיפור הראשון בקובץ הסיפורים 'בגובה האופניים' מאת נפתלי ברזניאק, סיפורים המספקים הצצה ייחודית לעולמם של מושבעי הרכיבה על אופניים. ביד קלה, בסגנון קולח ובהומור, מספר הרוכב-הכותב על מערכות יחסים, אתגרים, פחדים וחלומות של גרעין חברים המדוושים יחד זה כעשור. קובץ הסיפורים מתחקה אחר חברי הקבוצה במסעותיהם הציוריים בשבילי הארץ. הרכיבה בשטח מתוארת כריחוף משכר חושים, התמזגות טוטאלית עם הטבע, מרחב של פריצת גבולות – פיזיים ותודעתיים. בגובה האופניים הוא ספרו הרביעי של ד"ר נפתלי ברזניאק. כשאינו כותב הוא עוסק ביישור שיניים (אורתודונטיה). ספריו הקודמים: עצי הלבנה הזקופים (יד ושם 2004), ימים ספורים (כנרת זמורה-ביתן 2008) והפטנט (אוריון 2013)....