ביקורת ספרותית על ימים ספורים מאת נפתלי ברזניאק
ספר מעולה

---

"המעבר בין מציאות לדמיון כלל אינו דמיוני, הוא מציאותי
כל כך, שהוא אפילו מכאיב בצורה פיזית".
כך נכתב בדף הראשון בספר: "ימים ספורים", משפט הטומן בחובו
את כל הסיפור הנפרש לפנינו.

"היא שלי"
ובהצהרה ספונטנית אפילו נאיבית משהו,ובדיעבד מוחלטת,נפתח סיפור אמיתי של אהבה מרגש עד דמעות,לאורך ארבע שנים קצרות אך מלאי תהפוכות הגורל,בין מיכאל סטאג'ר במחלקה הפנימית בבית החולים בלינסון לבין ניצה צעירה יפהפיה,מטופלת במעקב, הבאה לביקורות ולאיסוף תוצאות הבדיקות שעברה.

מרגע זה ואילך הולך מיכאל שבי אחרי ניצה ועושה הכל על מנת שניצה תהיה שלו ורק שלו בלבד ולעד.ואכן ניצה לא נשארת אדישה לחיזוריו ולרגשותיה המתעצמים כלפיו,ומתמסרת לו בכל לבה ונפשה החולה והמיוסרת.

"האמונה הנאיבית,הטהורה כל כך שהאהבה סופה לנצח,סוחפת את זוג הצעירים המיוסרים למחוזות הבלתי נודעים של נפש האדם,שהרפואה עוד רחוקה מלהגיע אליהם והאמנות מתקשה לתאר"(ציטוט מגב הספר).

ואכן,מתוך ידיעה רפואית ברורה אך הקשה להכיל,כי לא נותר לה זמן רב לחיות,יותר נכון שנתיים לכל היותר, מתחילים מיכאל וניצה את חייהם במרוץ נגד הזמן מתוך אמונה שאהבתם תמנע את הגורל האכזר מכל.
מלבד קומץ חברים טובים שיודעים את האמת על מחלתה הסופנית של ניצה,מצליח מיכאל להסתיר זאת היטב ממשפחתו ומשאר הסביבה הקרובה.למרות נישואים חפוזים ללא ידיעת המשפחה, הם מצליחים לקיים חיים נורמלים ומלאיי סיפוק.

הם עוברים לאילת בעקבות עבודתו כרופא בבסיס צבאי,וניצה כציירת מוכשרת שלא מימשה את היכולות האומנותיות מגלה את הפוטנציאל הטמון בעיר הכי דרומית והמדברית ומתאהבת בה. היא פורחת באילת,פותחת סדנא לציור ולאומנות ויוזמת מפגשים בין תלמידיה ההולכים ומתרבים ובינהם תלמיד מפורסם-רפי נלסון,ואמנים ומרצים ידועי שם כמו הצייר יאיר גרבוז שהיום הוא פרופסור ומנהל המדרשה לאומנות בבית ברל.
ורן שחורי שניהל אז את המדרשה ללימוד אומנות בשכונת מורשה -שכונה קשת יום שברמת השרון,והיום פרופסור במכללה למנהל בחוג לעיצוב פנים בראשון לציון.

בין טיפול אחד למשנהו מחליטה ניצה ללמוד אומנות בצורה מסודרת,נרשמת למכון אבני היוקרתי ומתקבלת היישר לשנה הרביעית,הישג לא מבוטל בהתחשב שהיא לא למדה בשום מכללה לפני כן,וצריך להיות יותר ממוכשר בכדי להתקבל לבית ספר בעל שם כמו אבני,ואכן בניצה התגלו כל התכונות המרכיבות אדם מוכשר יצירתי ושונה בהצגת עבודותיה שאיפשרו את קבלתה.

השם שבחר הסופר לספרו: "ימים ספורים" הוא בחירה קולעת, ולמרות הסוף הטרגי שידוע לכל קורא מתחילתו,לא גרע בעיניי ולו במאום, אלא ההיפך קראתי אותו בנשימה עצורה מתוך רצון לדעת איך הכל התחיל,המשיך ונגמר.


עכשיו יש לי וידוי שקשור לספר,או יותר נכון לאילת.
הספר הומלץ לי על ידי חברה יקרה מאתר הסימניה, נטעלי שמה(שעוד אחזור אליה),שמסתבר הספיקה להכיר את טעמי בקריאה וידעה שאני גרה באילת,חשבה שהוא יעניין אותי ולא נדבה פרטים נוספים בכדי לא לקלקל את ההנאה שבקריאה-בחורה חכמה.
כמי שגרה באילת מזה 8 חודשים מודה, לא החשבתי את עצמי
כאילתית,באתי עם מזוודת בגדים בלבד,הייתי בטוחה שלא אחזיק מעמד. אני עדיין חייפאית וקרייתית בלבי ונשמתי,אבל קרה לי משהו בעקבות קריאת הספר. הרגשתי לפתע מחוברת,שייכת לאילת ולפתע גיליתי את היתרונות שבעיר הקטנה. וכל תיאור המקומות בהם בילו,עבדו,חיו מיכאל וניצה הכרתי,ואף עשיתי סיור נוסף לפני כתיבת הביקורת כך הרגשתי חלק מחייהם.את בית החולים:"יוספטל",את הבית בו הם גרו,את הסיפור על הנסיעה במוניות ממקום למקום שאורכת חמש דקות(ישנם מעט אוטובוסים)שכל אילתי חדש מגלה מהר,ללא הפקקים וללא רמזור אחד לרפואה בכל העיר,את חופי הים הזהובים והאין סופיים,את האורות הנוצצים למרחוק של עקבה. הכל פה רגוע, מעין מדינה קטנה נפרדת,אך גם שייכת בתוך ישראל.

והכי חשוב את הסדנא לאומנות שהפכה היום למרכז אקולוגי ונמצאת דקת הליכה מביתי.מבנה יוצא דופן במבנהו,עגול עם כיפה דמוי איגלו,אי אפשר לפספס אותו או להתעלם ממנו.
 
לסיום,אני רוצה להביא בפניכם חלק מדבריהם של יאיר גרבוז ורן שחורי על ניצה והיו חלק משמעותי בחייה.

פרופסור יאיר גרבוז:מנהל המדרשה לאומנות בבית ברל.-2006

"הסדנא שניצה הקימה לפני שלושים שנה,הקדימה בדור את הגישה הקיימת היום.היא יצרה את התרבות ובטח את האומנות שם בפריפריה באילת. הייתי שם וראיתי במו עיניי את העבודות שלה ואת היצירתיות,את האנשים ואת אהבתם אליה".



פרופסור רן שחורי:החוג לעיצוב פנים במסלול האקדמי במכללה למנהל בראשון לציון-1979

..."ואחר כך במדרשה, המוות,הכיעור והעיוות הלכו ורבו בעבודותיה.המכחול נזנח. במקום בדי הענק הופיעו צילומים: הפנים המושחתות,המזדקנות,המכורמנות עד קריעה,קימוט ורמיסה.....ואז נודע לנו על מחלתה.
מה ברור היה המסר שביקשה להעביר ועד מה קשה היה לקבלו.
לאיזו מידה של יושר וכנות הגיעו עבודותיה בעוצמת הביטוי שלהן,בטיפול חסר הפשרות האכזרי בקללה הטבועה בה,באמת הנוראה של קיומה הרופף".

וזה הסוף.
כדברי המשורר נתן אלתרמן:

"...כי חצוי העולם,כי הוא שניים
וכפולה היא המיית מספדו,
כי אין בית בלי מת על כפיים,
ואין מת שישכח את ביתו..."

נטעלי יקרה
אני רוצה להודות לך על שהמלצת בפניי על הספר המרגש מאוד
ועל החושים החדים שלך.אכן צדקת,לא התאכזבתי וניהניתי מאוד כמי שאוהבת אומנות בכלל וציור בפרט.
ובזכותך התאהבתי באילת,וגיליתי אהבה שלא תיאמן של ניצה ומיכאל.וראיתי במו עיניי את הסדנא לאומנויות שלה.הלכתי גם למוזיאון לאומנות אולי למצוא ציורים של ניצה אך,לצערי לא היו.כנראה הם מוצגים במדרשות ובגלריות בתל אביב.

המחבר שסיפר על חייו עם ניצה,היום הוא רופא שיניים ומנהל את המחלקה להתמחות יישור שיניים(אורתודנטיה) במרכז הרפואי של צה"ל בתל השומר.
ממול סדנת האומנויות שניצה הקימה באילת - נמצאת היום,לא פחות ולא יותר,מרפאת שיניים >>> סימלי יותר מזה לא יכול להיות.

קריאה מהנה-מומלץ בחום.
ליז:-))

» ביקורות נוספות של ליז מאילת:-)
» ביקורות נוספות על ימים ספורים