זהו ספר אוטוביוגרפי בו המחברת כותבת על עצמה בגוף שני (את) ובוחנת את שנות העשרים של חייה. בראשית הספר יש ציטוט של סימון דה בובואר: "קשה מאוד לבחון את עברך בלי לרמות קצת". אולי יש מעט רמאות בבחינה העצמית של המחברת, אולי מעט הגזמות או המעטות, התקרבנות או השמטה של פרטים מסוימים. ובכל זאת, זו בחינה מדוקדקת, מפורטת ומלאת מחשבה וכנות. הספר נפתח בשירותה הצבאי של המחברת ונגמר רגע אחרי יום הולדתה ה30. בין ל

על <mark>יערה שחורי</mark> שמעתי כבר בעברי, מעולם לא קראתי ספר שלה. ויצא לי בסופ''ש המטורף הזה במבצע חם חיזבאללה, ומלחמה ענקית על ישראל. יחד עם אזעקות ובומים ברחבי המרכז(מטורף) סיימתי אותו אחרי יומיים. קודם כל אהבתי אותו גם מפני שהוא היה ספר נישתי ודיבר באופן שכל בחורה יכלה להתחבר אליו,למרות שזה ספר אוטוביוגרפי של המחברת שכותבת על חייה שלה. כבחורה בת 20, יכולתי מאוד להתחבר, בתור בחורה שסיימה את שנות ה20 שלה לפ

איך להאזין כשהחלל סוגר עליך.

אתה בפתחו של מבצר ענק: אבני קירותיו גדולות, מגושמות, בעובי מטר, כה עבות עד שיש להן נוכחות משל עצמן. לפני הכניסה לבניין אתה נעצר, משתאה: כמה עבות האבנים האלה. אפילו על קורות משקופיהן אפשר לפרוש ידיים. אתה מתרפק על קרירותן של האבנים האלה. הן יוצרות חלל פנימי קריר, צונן, בועה מבורכת של סתיו, מפלט מהקיץ החם, המחניק, הממית, שבחוץ. אתה נכנס למבצר ומוכה בכובד היראה: החלל בין

הספר הזה הוא יצירת אומנות, אין לי שום דרך אחרת לתאר אותו.
המילים נוגעות בדיוק איפה שצריך, המשפטים גרמו לי לחייך לעצמי ולנפשי לדמם.
מזמן לא קראתי ספר שגרם לי להתמוגג מכל מילה ומילה.
אתם חייבים לקרוא אותו.