“איך להאזין כשהחלל סוגר עליך.
אתה בפתחו של מבצר ענק: אבני קירותיו גדולות, מגושמות, בעובי מטר, כה עבות עד שיש להן נוכחות משל עצמן. לפני הכניסה לבניין אתה נעצר, משתאה: כמה עבות האבנים האלה. אפילו על קורות משקופיהן אפשר לפרוש ידיים. אתה מתרפק על קרירותן של האבנים האלה. הן יוצרות חלל פנימי קריר, צונן, בועה מבורכת של סתיו, מפלט מהקיץ החם, המחניק, הממית, שבחוץ. אתה נכנס למבצר ומוכה בכובד היראה: החלל בין האבנים האלה כה צר עד שבקושי אפשר לזוז בו.
שחורי מתייחסת לכל מילה ביראת קודש, כאל אבן מנזר כבדה ועבה שיש להניחה במקומה המדויק. כל משפט שלה נבנה במאזניים של יהלומן. כל עץ ביער הטקסטואלי שלה צבעוני, יפהפה, מבריק מחידושי אגרונומיה לשונית והכלאות גנטיות של מילים. הפרוזה של שחורי היא שירה המתפקעת מדימויים כמו רימון בסוף הקיץ. קשה שלא להתאהב באופן הכתיבה המשוכלל, העמוס. לא היה עמוד שלא צחקקתי בו בהשתאות נוכח הברק הפואטי, נוכח ההמצאות הבלתי צפויות.
שחורי מפרקת את החוויה החושית של גיבורותיה לאטומים, מערבלת את זרמי הקיום באופן שרק שירה עושה: "ראשו היפה נח על כתפיו כמו בעוד רגע יוסר מעליו" (ע' 18). "דורי הריחה וטעמה את הזמן" (ע' 46). ""הסטודנטים עצמם נדמו כאילו הגוונים נשתו מהם והם נאלצו להציג בפומבי גרסאות חיוורות מתמיד של עצמם" (ע' 148). ההמצאות הפואטיות מרחיבות לב ודעת. מארג החיים הוא כה צפוף ובלתי קוהרנטי, שנדירה היא הספרות שמצליחה לייצג אותו. אצל שחורי, הדמויות והיחסים ביניהן מעוגנים בקרקע המציאות הנוקשה, אבל אופן הכתיבה נותן את מרווח החסד שמאפשר לדמויות נשימה עמוקה יותר מכפי שהיתה כל מציאות מאפשרת להן. כך נוצרת יצירה שהיא מעין ריאליזם סוריאליסטי.
אתה מתפתה לקחת כל משפט בו ולמולל בין אצבעותיך כביצת פברז'ה. אתה מסתנוור מפיסות הזכוכית הצבעונית המנצנצת, ולא מצליח לראות את היער. אתה יודע שהוא שם, אבל אתה מסונוור מהמילים הבודדות. איך היא בונה ספר שלם שכולו יהלומים? מי שבונה ספר כזה צריך לסיים כל יום כתיבה כשהוא רטוב מזיעה, מרוב מאמץ של המוח. ב"אקווריום" ניכר עברה המשוררי של שחורי. היא מחזיקה כל מילה כמו חפץ יקר ונדיר, מסובבת אותה מול עיניה בהשתאות. היא הפקיעה את המילים מסגולתן המשורריותית, השירית, והכניסתן בסד העינויים של הסוגה המחייבת, הכובלת - הנרטיב הספרותי. שחורי עושה זאת במיומנות של סמוראי חרישי שלמד את המקצוע כל חייו, עוד מלפני שנולד. הניסיון מכתיב לה זהירות מופלגת בכל מילה ומשפט, כאילו כל מילה נכתבה רק לאחר התלבטות קשה, כואבת, מיוסרת, בין אינספור אופציות.
זה לא ספר שופע רגש. זה ספר מרוסן, מהודק, חמור-סבר, אבל במובן החיובי: ספר שנכתב מתוך ידיעה שכל ביטוי הוא ויתור, שלילה, איון של כל הביטויים האחרים האפשריים. כותב שזו הנחת המוצא שלו הוא בלתי מתפשר עם עצמו, ישר עד אימה ועצב.
פרוזה שהיא שירה, מחייבת קריאה אטית, פענוחית, כמו שירה. קריאת רומן פואטי היא מלאכה מייגעת. שירה תובעת קשב אחר, מאומץ, קשב לא רק למשמעותם של משפטים ואמירות אלא גם ליחסים הדקים בין המילים. שירה צריכה להינטל כתרופה או כתבלין, במינונים מדויקים וזהירים, ואילו ספרות נולדה שעמודיה ייגמעו כמו מים. ספרות שמעוצבת כשירה כופה על הקורא בה להחמיץ הרבה. רומן שכתוב כשירה אפשר לקרוא רק בשתי דרכים, ובשתיהן אתה יוצא חסר: או שאתה מתעכב על כל עמוד, משתהה כראוי לו ולך, ומחמיץ את המכלול - או שאתה חופז על העמודים כדי לדבוק בעלילה, בהתפתחות הדמויות, ובעשותך זאת אתה מחמיץ את הטעם הפואטי שנסוך על היצירה, כאילו גמרת בביס אחד מנה של שף צרפתי במסעדת פאר.
"אקווריום" הוא כמו יער-עד יפהפה שקשה להיפרד גם מעץ אחד בו. זו היתה אחת מחוויות הקריאה המתסכלות ביותר בחיי. זה כמו להביא ילד צנום, רזה, בעל קיבה של ציפור, לחנות גלידה ולומר לו: "תבחר מה שבא לך. עשרה טעמים, מאה טעמים - מה שתרצה, תקבל." והילד, מה הוא כבר יכול לאכול. אחרי גביע עם שני טעמים, כבר מתפוצצת לו הבטן. לא כל אחד בנוי לקריאת סוג כזה של ספרות. שמצד אחד היא אמיתית מכל אמת, ומצד שני, הפואטיקה שבה מנכיחה ללא הרף את הרובד הסמלי, החלומי.
כתיבתה של שחורי מזכירה את "הביקור" של הילה בלום ואת קנאוסגורד - לא מהצד העלילתי או הצורני דווקא, אלא מהצד הבלתי מתפשר. זו לא ספרות שקל לכתוב אותה ולקרוא אותה. זו ספרות הנוגעת בשורשי הדברים, בוחנת את האופן שבו מבטאים דברים, באופן חמור סבר ובלתי מתפשר. כי כשהסופרת הזיעה את הנשמה והנפש שלה אל תוך הדפים, כל דבר שהוא פחות מתגובה שמכירה בכך הוא בלתי ראוי.
אתה נותר בתום הקריאה כבתוך פעמון צלילה, אחוז בחבלי הכישוף של השפה ותוהה האם הלשון מגלה את הדמויות או מכסה עליהן.”
