זיכרון. הספר הזה זיכרון אחד גדול. לא זיכרון גרעיני אלא ניסיון שיחזור של זיכרון, עם רצון לגרום גם לקורא החיצוני, או אפילו לעולם, לזכור.
מה יש באנדרטה שעושה זיכרון? הניסיון לתפוס או לזקק למציאות זיכרון מורכב ומפורט תמיד היה מין ניסיון נואש כזה.

הספר הזה לא בסגנון של רומן או ספר זכרונות, <mark>בני מר</mark> מנסה פה לשחזר רחוב יהודי שלם שנמחק, אחרי שנחשף אליו באיזה שיר (של בונם הלר) ודבר הוביל לדבר שהוביל לספ

"מי שסבר
שאתה העני - הוא עני ואביון"
(אברהם סוצקבר, "רחוב היהודים")

הסופר <mark>בני מר</mark>, איש צעיר, יליד תל אביב, הוא מתרגם מיידיש. נקודת המוצא שלו לכתיבת הביוגרפיה של רחוב סמוצ'ה הייתה שיר עצוב ביידיש, "מיין שוועסטער חיה" בעברית: "חיה אחותי"אני מביאה פה את השיר בעברית כדי להבין מה היו חיי הרחוב סמוצ'ה בורשה משנות העשרים של המאה הקודמת ועד תחילת מלחמת העולם העולם השניה .אז תתאזרו בסבלנות:

"צַמּו

הרבה דמיון נדרש בעת הליכה באזור שהיה הגטו בוורשה, בשוטטות ברחובות הגטו ובהליכה לכיוון האומשלגפלץ (כיכר השילוחים) והלאה לכיוון הרכבות. כדי לנסות ולהבין. לנסות להבין ולשחזר במחשבה.
שכן, מה שנותר מהשכונה היהודית של בין שתי מלחמות העולם, על עשרות אלפי תושביה, שחיו בצפיפות גדולה, חיים שוקקים של משפחות וילדים, ומכולת וסנדלר ובית כנסת ותיאטרון ורעש והמולה של ערב חג ושקט של חג. צפיפות לטוב ולפחות טוב.
ה

<mark>בני מר</mark> (או על פי שמו מלידה: בני מאירסדורף או מייארסדורף או... וואטאבר) הוא אחד הגברים הכי סקסיים שאי פעם היו קיימים במדינת ישראל. זה אולי נשמע לאחדים כלא רלבנטי אבל לעניות דעתי זה מאוד רלבנטי. כי - כשגבר הוא סקסי אז גם הכתיבה שלו היא סקסית וגם הרעיונות שלו הם סקסיים וגם כל הווייתו - זו הכוללת את ספריו, כמובן - היא סקסית. אז האם "רוב הלילות" הוא ספר סקסי? נו, באמת! שאלה רטורית!