לו אני העורך של <mark>מאירה ברנע-גולדברג</mark>, הייתי משכנע אותה לוותר על הספר הזה. אני מבין את הצורך להיות בהמשכיות כתיבה, לפרסם עוד משהו הנוגע למשפחתולוגיה הישראלית, בעיקר עם ספר הנושא חומר נפץ כמו נושא כלה-חמות. לא זה הספר שיביא לה את התהילה, זה דווקא יכול להרוס לה אותה.
אני אוהב את הכתיבה השנונה, ההומוריסטית והצינית של מאירה. מה נותר מכל זה בספר שלפנינו? כלום, ממש כלום. חמות זה כמעט שם נרדף למישהי מתערבת

מעולם לא היתה לי חמות וגם לא תהיה לי, והחמות שאני מכירה, הלוואי וכל החמות היו כמותה!

את <mark>מאירה</mark> ברנע-גודלברג אני מכירה מהרשתות החברתיות. לכתיבתה נחשפתי בשני ספריה הקודמים: "משפחה לדוגמא" ו-"כמה רחוק את מוכנה ללכת". שני הספרים עוסקים בתא המשפחתי.

הספר "מסעותי עם חמותי" הוא רומן קליל וסטנד-אפ משעשע על משפחה, ובעיקר על היחסים הטעונים בין כלה לחמותה.

ראשית העלילה בדו-שיח שהתנהל בין שירה לחברתה

מזמן לא קראתי ספר שהצליח להוציא ממני כל כך הרבה רגשות... בספר הזה צוחקים, כועסים, ובוכים לסירוגין!

עונג היה לי לקרוא בו, ועוד במיוחד כשהסיפור מבוסס על סיפור אמיתי...אז בכלל...

הסיפור הזה הוא על "חמודה". "חמודה" היא גיבורת הספר "חסרת שם". באחד הימים שהשמש זרחה בשמיים, היא קיבלה החלטה: "אני רוצה תינוק עכשיו!"

כולנו מכירים את המשפט: "האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק"... אצל "חמודה" אלוהי

איזה כיף לכתוב ביקורת ראשונה.

רכשתי את הספר בהזמנה מוקדמת בסטימצקי, וביום שהגיע כמובן שישר התחלתי לקרוא למרות ש-3 ספרים הם בקריאה ובהמתנה, אבל, יש לי מחסום קריאה.....
אז קראתי חצי ואז נתקעתי, הסדרה האהובה שלי, ספר חתולים, אבל לא יכולתי לקרוא כשבוע וחצי, והיום לקחתי אותו לידיים וישר סיימתי.

לאוהבי כראמל, וואו מהמם, וגם כאן הסופרת <mark>מאירה ברנע-גולדברג</mark>, עושה כל מיני סגירות, במיוחד ביחס לסדרה מהט

איזה כיף שסוף סוף הוסף לרשימה.

אני אוהבת את הסדרה כי כמובן יש בה חתול, ונכון זה ספר ילדים, אבל,.. זו סדרה כיפית.
הפעם אנחנו מגלים שכראמל וגם ויש וכל הילדים בלשים, והכל בגלל אבא של ויש, כיוון שויש הוא על הספקטרום הוא רואה דברים שאחרים לא רואים.

כל הכבוד ל<mark>מאירה ברנע-גולדברג</mark> היא כותבת יפה היא משכיחה לנו הגדולים את חיי היום יום. אני תמיד קוראת ספרים as is אבל אח"כ יש מתחילה לחשוב מעבר,,, לפעמי

איזה כיף ש<mark>מאירה ברנע-גולדברג</mark> הוציאה עוד ספר בסידרה,

ברגע שקראתי שיצא ספר ישר הלכתי לרכוש וכל הערימות זזו בצד בשבילו..
כרגיל בגלל שזה ספר נוער לא יכול להסתיים רע, וספר חתולים, אבל.....

הפעם העלילה היא סביב ג'יל, בשנת הלימודים החדשה, מגיעה ילדה חדשה בשם אריקה, וג'יל בטוחה שהיא אחותה התאומה. כמובן שהכל מתבלגן ומה קורה חייבים לקרוא.
חוץ מזה "מפילים תיק" על גול, והוא מחויב לעזור למר בראון לבדו

Wow איזה ספר מרגש! לי זה הספר השני שאני קוראת ברצף של <mark>מאירה ברנע-גולדברג</mark> ואני מוקסמת. הסופרת הזו היא קוסמת!

איזה כישרון כתיבה... שאפו! בדף התודות מאירה מודה לאבי שומר, מי שהיה הבוס הישיר שלה בעבר, והוא אמר לה בזמנו, שאם לא ייכתב ספר על ידה, היא תהפוך לכישרון מבוזבז. כעת אחרי שקראתי כבר שני ספרים שלה, אני יכולה להגיד בפה מלא, שגם אני עומדת מאחורי דבריו.

הסופרת הזו חייבת להמשיך לכתוב ולהשקו

חישוב מהיר מגלה שעברה כחצי שנה מאז שכתבתי לאחרונה ביקורת על ספר. חצי שנה שבה העברתי טרימסטר שלישי של היריון עסוקה בקינון ורביצה מול המזגן, ולאחר מכן לידה ואז יצירת שגרה חדשה שמורכבת בעיקר מהנקות וחיתולים וגזים וחוסר שינה ולמי יש כוח לקרוא, ועל אחת כמה וכמה לכתוב?

אבל לאט לאט אני חוזרת לעצמי. אולי לא לקצב הקריאה שהיה לי, אבל החמ"ל שלי במיטה מורכב מחיתול טטרה, מוצץ, כרית הנקה וספר (ולפעמים גם תינ

הורים רבים לילד ראשון יודעים שיחד עם התינוק החמוד שיוצא לאוויר העולם, מקבלים עשרה קבין של חרדה ואותה כמות של רגשות אשמה. זה מתחיל בגיל כמה ימים, כשהילד של השכנה חדווה מחזיק ראש ומתבונן בסקרנות מסביב והילד שלך מנקר לך בתוך הכתף. זה ממשיך בגיל חמישה חודשים כשהילד של הבת של החברה של אמא שלך מהעבודה מתהפך מהבטן לגב ומגב לבטן כאילו זה סוג של ספורט אולימפי והילד שלך מתעקש להשאר על הגב ולתכנן לצבוע את הת