מדף הספרים של עשירת נפש - הספרים שדירגה

חמישה נזירים טיבטים, גלוחי ראש ועטויי גלימות, מופיעים יום אחד באזור הכפרי של דרום-צרפת, כחלק מחיפושם אחר נער המיועד לשמש כגלגולו של אל עתיק-יומין שבכוחו לגאול את העם הטיבטי מגורלו המר. נרגשים, הם מתדפקים על דלת האחוזה של בית משפחת סלבדורה, שבין כתליו מתחפרים ביגונם שני אחים צעירים, אשר אך זה עתה איבדו את הוריהם בתאונת מטוס טרגית ו

הנובלה הקלאסית והאלמוּתית 'מוות בוונציה', שבמרכזה סיפור התאהבותו הכואבת של אמן מזדקן בנער כובש ורב-קסם, חוברה על ידי תומאס מאן ב-1911. מאז, נכתבו אודותיה תלי-תלים של פרשנויות מכל הסוגים – פילוסופיות, פסיכולוגיות, ספרותיות ועוד – במאמץ לפענח את סוד יופייה הנדיר ומורכבותה יוצאת הדופן. מאה שנים לאחר פרסומה כותב הסופר וההוגה שי טו

על `אלה תולדות` מקובל לומר שהוא אחד הרומאנים היותר חשובים על מלחמת-העולם השניה. בשנות ה- 80, כשתורגם לאנגלית ולצרפתית, יצאה תהילתה של מורנטה גם אל מחוץ לארצה. יש בספר הזה הרבה ממה שבגללו האנושות קוראת ספרים, ולא נותר אלא לצטט את המבקר מן ה`סנדי טיימז`, שמנסה תארים כמו "קודר, מפחיד... ועם זאת מצליח להיות שמח, מותח ומשחרר", אבל מרים ידיי

דויד, נער ירושלמי בן 12, מסתבך בפרשה מוזרה ומסוכנת: שני זקנים כבני 75 עומדים להרוג זה את זה למול עיניו, על-פי כל כללי הדו-קרב, בגלל אהבתם לאשה שמתה לפני שנים רבות. היה או לא היה? האם באמת התרחש הספור הזה בירושלים? האם באמת רץ דויד ועמד בדיוק בין שני האקדחים שעמדו לירות? האם הצליח למנע את הדו-קרב הקטלני? והיכן הוא בדיוק הגבול הדק ש

שנת 416 לפנה"ס, רגעי השלווה האחרונים של אתונה בימי גדולתה, לפני כשלון המסע הצבאי לסיציליה והתבוסה לספרטה. המשורר הצעיר אגתון, שניצח בתחרות הטרגדיות,מזמין לביתו קבוצה מצומצמת של ידידיו הקרובים, וביניהם סוקרטס, הפילוסוף האתונאי המהולל. הנוכחים מחליטים שכל אחד מהם יישא דברים בשבחו של ארוס, אל האהבה והתשוקה המינית. חמשת הנואמים הר

הכתבים האותנטיים לפי הסדר הכרונולוגי המשוער שבו נכתבו, בתרגומו של יוסף ג. ליבס. כרך ראשון: פרוטגרוס / איאון / היפיאס זוטא / לכס / כרמידס / ליסיס / אפולוגיה של סוקרטס / קריטון / אותיפרון / גורגיאס / מנכסנוס / מגון / אותידמוס / קרטילוס. כרך שני: פידון / המשתה / פוליטיאה. כרך שלישי: פרמנידס / תאיטיטוס / סופיסטן / מדינאי / פידרוס / פילבוס / טימיאוס.

"...לכן אין האדם צריך לחשוש לגורל נפשו, אם השליך מעליו בימי חייו את הנאות הגוף וקישוטיו כחפצים זרים המזיקים יותר משהם מועילים, והקדיש את עצמו להנאות הלימוד ולקישוט הנפש, לא בקישוט זר אלא בקישוטיה שלה: מתינות, צדק, אומץ, חירות, ואמת, וכך הוא ממתין למסע אל השאול עד שיקרא לו יומו. כן, כל אחד ואחד מכם...יעשה את המסע הזה ביום מן הימים. וא

- - - בחוץ היה האי כולו רצועות וטלאים של שחור וכסף, באור הירח. הרחק למטה, בברושים החשוכים, היו הינשופים קוראים נחמות זה אל זה. השמיים היו אפלים ורכים כעורה של חפרפרת, שהכוכבים פיזרו עליו טל רך. עץ המגנוליה התערפל מעל הבית, ענפין עמוסי פרחים לבנים, שנראו כמו מאות השתקפויות זעירות של הירח: וניחוחם הכבד, המתוק, נתלה בעצלתיים על המרפסת, א